שרון ואני כבר מתורגלים, לצערנו, בהתארגנות של "לפני, תוך כדי ואחרי" ניתוחים מכל הסוגים. הפעם פגשתי את אחד הרופאים ששמח לראות אותי – מסתבר שכשעשה סטאז', אני הייתי הניתוח המורכב הראשון שלו. מצד אחד הוא שמח על הנוסטלגיה, מצד שני היה די עצוב לראות אותי שוב.
עבורי, העובדה הזו הקנתה לי את הזכות להיות קטנוני ומבדר מהרגיל (לפי שרון: "נודניק על-חלל"). הגעתי לרמה שמספר פעמים הוא פשוט עצר וניסה להבין אם התשובה שלי הייתה רצינית או בכלל הגיונית. למרות הכל, צלחנו גם את זה.
ברור שמחלקת נוירוכירורגיה הייתה מפוצצת בדיוק כשהגעתי. הצוות היה בלחץ למצוא לי מיטה, למרות שהבטחנו שנמתין כמה שצריך. וכדי שיהיה קצת עניין: קיבלתי חדר שמצד אחד שכן מבוגר, נחמד ושקט מאוד, ובצד השני חולה מבוגר הרבה-הרבה פחות שקט (הכי מעצבן שאי אפשר לכעוס על מישהו כזה :)).
מכיוון שאני כבר בתהליך מעבר מדרגת "מומחה" לדרגת "מאסטר" בפרוצדורות רפואיות, הגענו מוכנים לכל תרחיש. בקיצור: אטמי אוזניים!
מניסיון עבר, מרחתי את השינה לקצת אחרי חצות, ישר למקלחת הכיפית הראשונה עם הסבון האדום המהמם. הרי להירדם באמת לפני ניתוח זה לא ממש אפשרי, אבל הצלחתי לתפוס שעתיים וקצת לפני השעה הכי הגיונית ביקום: 05:30 לפנות בוקר. זמן למקלחת השנייה (למקרה שפספסתי איזה אזור בראשונה :)), ולא לשכוח ללבוש את פיסת הבד הלא הגיונית הזו, עם יותר מדי אוורור לאחוריים.
לקראת שבע הגיע החלק הכי קר בתהליך: הנסיעה לאזור ההמתנה לפני הניתוח. חדר חדש שלא הכרנו, המתנה לרופאים והיכרות עם הרופא שתמיד מקדים: המרדים. כל מה שרציתי בשלב הזה זה שפשוט ירדימו אותי כבר. כל התהליך של "לפני" נראה לי מיותר לגמרי.
אני רגיל להתעורר מניתוחים ארוכים ולא להבין איפה אני במשך ימים. הפעם, אחרי ארבע שעות בלבד, התעוררתי מול אשתי היקרה. הייתי עדיין מפוצץ במשככי כאבים, אבל הבנתי בדיוק היכן אני. הדבר היחיד שעניין אותי היה לחזור להיות עצמאי וללא חיבורים מכל סוג שהוא.
כשזה קרה וסוף-סוף הותר לי לעמוד – אופס. כאן נתקלתי בחידוש מאתגר: לא משנה כמה ניסיתי, שיווי המשקל פשוט לא היה קיים. הייתי צריך ללמוד ללכת מחדש. כל צעד הרגיש כאילו אני עומד על משטח של גולות. אין ספק שללכת בליווי של אשתי, המשפחה ושלל מבקרים זה כיף גדול, אבל הנחמה האמיתית של אותו יום הייתה שהצלחתי לעשות פיפי לבד!
כולם שואלים ישר: "מה אתה צריך? מה חסר לך?". זה ברור ויפה, אבל בפועל אני מקבל שלוש ארוחות ביום (אוכל "מעניין", אבל אכיל), תרופות וצוות מסור שעוזר בהכל. בזמן שאני ב"בית מלון" (אמנם עם בקושי כוכב אחד, אבל הכל כלול), שרון מנהלת את כל האופרציה בבית: הילדים, הכלבים, השרקניות ודגי הזברה. ועדיין, עם כל העומס, היא דואגת שלא יהיה לי רגע דל בבית החולים ומנהלת רשימות מבקרים כמו מפיקת אירועים.
לקראת סוף היום הראשון משככי הכאבים התפוגגו, ופתאום כל תנועה נראתה כמו "משימה בלתי אפשרית". היתרון במצב הזה הוא שלא הולכים לישון – פשוט "נופלים" מהרגליים.
בכל ביקורת רופאים חזרה על עצמה מילה אחת: "מניפולציה". הסבירו לי שהם עשו "מניפולציה" לחוט השדרה שלי, ולכן כל תחושה מוזרה או חוסר יכולת ללכת כמו בנאדם נובעים מאותה "מניפולציה". בשלב מסוים הפסקתי לספור כמה פעמים שמעתי את המילה הזו.
לקראת השחרור, כל מה שעניין אותנו זה שהפיזיותרפיסטית תגיע מהר כדי שלא נתעכב ולא נתקע בפקקים (חלומות באספמיה זה קטן עלינו). היא הגיעה, כמו כל הפיזיותרפיסטיות ביקום, עם חיוך ענק ובמהירות של סוניק הקיפוד. תוך חצי שעה היא נעלמה באופק, ואנחנו נשארנו עם הבנה של הפרטים הקטנים ועם האסימון שנפל: קיבלתי מתנה חדשה ומעניינת – הליכון! פתאום השאלה "יש מעלית?" הפכה לחשובה שבעתיים.
חיכינו מה שנראה כמו שנים לחתימה של הרופא כדי שנוכל לצאת לפני כולם. את המציאות פגשנו בקומה 6 בחניון, כשהכל עמד מלכת. אבל לא נורא, לפחות אנחנו בדרך הביתה – לשני ילדים שמחים וגורת תחש ננסי שהזנב שלה עבד בכזו מהירות שלא הייתי בטוח שהוא יישאר מחובר לגוף.
