בהמשך למבט לאחור, ועם הגעה להווה, עם שלל העליות והמורדות, נזכרתי במספר ניסיונות השיקום שלי (יש גם הצלחות, לא הכל שחור :))
לאחר הניתוח הראשון, לפני המון זמן לא ממש חשבנו על שיקום, ומעבר למשחק חמוד מאוד, שמחזק את הריאות ומוודא שאני נושם כמו שצריך, בו הייתי צריך להזיז שלושה כדורים בתוך מה שנראה כמו מלבן מפלסטיק וצינור לנשיפה או שאיפה עד שהגעתי לרמת הקושי הרצויה, לא ממש היה שיקום.
רק אחרי חצי שנה, בזמן שאני מתלונן על שלל כאבים בכל מיני צבעים לרופא המשפחה שלי, הוא שלח אותי לשיקום בדרום תל אביב שמתמחה בעיקר בקשישים מכל מיני סוגים. הפיזיותרפיסטיות שם, תמיד עם חיוך, ניסו כל מיני דברים. חלקם עד היום לא ברורים לי, כמו גם, איך בזמן שחלק של הגוף שלי על כדור פיטבול ענק ומשקולת ביד האחת לא התפרקתי. למרות כל הניסיונות שלהן שם שינוי גדול לא ממש היה, ובערך כשסיימתי שם כבר נכנסתי לניתוח להחלפת סוג הקיבוע לפני ההקרנות בחו"ל.
חזרתי לארץ, והרדיואונקולוג שלי, בשילוב מושלם של מקצועיות והבעות פנים מודאגות במיוחד, הסביר לי בעדינות שאני חייב שיקום אמיתי.
תיק רפואי מרשים? יש.
המלצות מרופאים? יש.
המלצה מהרופא של המחלקה עצמה? יש.
עומס במערכת? גם יש. וזה מנצח.
כך השתכנעתי לצאת למסע שלא חשבתי שיקח קרוב ל-10 חודשים לקבלת אישור לשיקום בבית לוינשטיין.
נדרשו מכתבים, לחצים, ועוד קצת לחץ. ובסוף גם עזרה מקרוביי — כלומר, להזכיר בנחישות שאני בתור.
בשפה פחות עדינה: להתמיד בנודניקיות אסטרטגית.
וכך יצאתי למסע בן כמעט עשרה חודשים לקבלת אישור לשיקום בבית לוינשטיין.
למרות כל התיק הרפואי המשכנע שלי, והמלצות משלל רופאים וגם מהרופא של מחלקת שיקום אונקולוגי בבית לוינשטיין עצמו, בשל עומסים בבית לוינשטיין, זה דרש מספר מכתבים ולחצים מלא מעט רופאים, ולבסוף גם עזרה ממקורבים, הגיע האישור המיוחל. העזרה היתה להזכיר לבית לוינשטיין שאני בתור - ז"א - נודניקיות והתמדה.
השמועות נכונות - בבית לוינשטיין יודעים את העבודה.
האשפוז היומי הראשון היה מספר חודשים אחרי ה-7 באוקטובר, והכניסה הראשונה הייתה לא קלה. כל קומה שעליתי עד למחלקה לשיקום אונקולוגי היתה עמוסה פצועים ומטופלים.
החלק הראשון הוא הערכת מצב, ואז נכנסים לתכנון הטיפול עצמו.
האמת שאני תמיד נכנס לכל טיפול, ניתוח או כל דבר שיש סיכוי שיעזור בהתחייבות מלאה, אבל לא היה לי ממש מושג אחרי הניסיון הקודם של השיקום למה לצפות. חשבתי בעיקר על הבריכה להידרותרפיה שכולם טענו שאני חייב, ועל פיזיותרפיה.
מסתבר שריפוי בעיסוק זה לא רק פאזלים, לקשור שרוכים ענקיים ועוד כל מיני משחקים משונים. אלא שיש עוד הרבה מעבר, ובנוסף לפיזיותרפיסטיות יש נשות מקצוע מגוונות (עו"סית, פסיכולוגית, מרפאה בעיסוק, רופאות ועוד) וכולן באותה גישה - חצי חיוך וישר לצלול לעבודה. ומה העבודה?
מערכת שיעורים צפופה ועמוסה, שהכילה גם דברים חדשים ממש, לדוגמה - ניהול יומן כאב, תוך תהיות של איך זה לעזאזל קשור?
הפרוטוקולים, הרצינות והקשיחות בבית לוינשטיין - עשו את שלהם, ובמחלקה שאני הייתי בה הן היו קשוחות פלוס פלוס. למרות כל הניסיונות שלי בפעם הראשונה לא לכתוב ביומן ולברוח מהדבר הזה, כל פעם עם תירוץ או המומחיות שלי להסחת דעת אחרת, זה לא עבד לי. שתי המרפות בעיסוק קלטו מהר מאוד והצליחו להחזיר את הדיון לעניין הרצוי. בשיקום בפעם הראשונה זה עשה פלאים, ומבחינתי זאת הייתה הפתעת השיקום. יומן כאב - זה כלי מעולה.
לשמחתי, יצאתי מהשיקום במצב טוב יותר, באופן משמעותי מאיך שנכנסתי אליו, אבל, הגעתי לשיקום נוסף,ועל כך בפוסט הבא.
