מבלאגן לבלאגן, מניתוח לעוד ניתוח, לעוד בדיקה ועוד בדיקה. מאונקולוג לרדיו-אונקולוג, לנוירוכירורג – והרשימה עוד ארוכה, אבל ממש ארוכה.
ובתוך כל זה מלחמה!
חצופים, לוקחים לי את הזרקור :) בין טיל לטיל והתחלה של התרופה הביולוגית החדשה, מצאתי את עצמי ממציא מספרים גבוהים חדשים למד הכאב. הכאבים מתגברים מיום ליום, וכדי שיהיה מעניין - הצטרפו גם כאבים חדשים באזור האגן.
זה יצר גם משחק חדש: כשכבר נשברתי מהכאבים בגב העליון, נשכבתי כדי להקל עליהם, ואז... התחילו הכאבים באגן ובירכיים. וככה התחיל ה"משחק" – ממש בובת נחום תקום. יחד עם הבובה הזאת הלך לו הלילה, והשינה הצטמצמה לכמעט כלום.
אחרי מספר שבועות שהכאבים ממשיכים לטפס (במקביל לכמות הטילים והאזעקות), שרון ואני קיבלנו החלטה משותפת: הולכים למיון. למרות שכבר דיברתי עם הנוירוכירורג והאונקולוג שלי והם החליטו שצריך MRI דחוף (שבוע המתנה נחשב בבירוקרטיה שלנו ל"מהירות הברק" ותודה לעוזרים), הרגשתי שאני פשוט לא יכול יותר.
אני למוד מלחמות, אבל יותר מזה – למוד בתי חולים ומחלקות מכל הסוגים והמינים. החלום שלי לפתוח "מדריך ביקורת בתי חולים" (דירוג מחלקות, אוכל ואיכות חדרי המיון) גרם לי להרגיש שקשה להפתיע אותי. בחדווה הידועה שלי נסעתי למיון האהוב עליי בשיבא, רק שגיליתי שהזיזו אותו אל מתחת לאדמה.
אחרי עשר דקות של "התבחבשות", נזכרתי בחוק הראשון בבתי חולים: תשאל את השומר. זה יכול היה לחסוך לי המון זמן. עקבתי אחרי הסימונים האדומים לכניסת הולכי הרגל, רק שגיליתי שאין מעלית - מדובר בשלוש קומות ברגל. ברמת הכאב שלי, אין לזה סיכוי.
אז מה עושים? עוקפים את הבניין. הגעתי לחיילים מפיקוד העורף ששומרים שאף אחד לא ירד ברגל בירידה של האמבולנסים. אמרו לי לחכות להסעה שלא ממש יודעים מתי תגיע. מזל שעברה אישה נחמדה והצביעה על מעלית שעמדה מספר מטרים משם.
ברגע שנפתחה הדלת מתחת לאדמה, הבנתי שאני לא מבין כלום. זה עולם חדש של חדרי מיון. עברתי דרך "בית חולים" שכולו אוהלים, פרגודים ולפחות מיליון אנשים מתרוצצים. הייתה תחושה שאם לא אהיה מפוקס, אני עלול להיכנס בטעות באמצע טיפול של מישהו אחר. וברור ששוב לא הספקתי להגיע בזמן למיון האונקולוגי – הוא היה אמור להיסגר עוד מעט, אבל בפועל כבר היה סגור.
תודות לאיש בקבלה, קיבלתי פתק של "תור מהיר". הרמתי את הראש וראיתי אנדרלמוסיה שלמה: שלל ספסלים, כיסאות וכורסאות מכל הסוגים שליקטו מרחבי בית החולים בין עמודי חניה. עמדות המיון מבולגנות, אבל ההפתעה העיקרית הייתה אנשי הצוות – הם נראו בסדר גמור למרות הלחץ המטורף.
אחרי בסך הכל שש שעות "קלות" של המתנה (וזה עוד התור המהיר), רופאה פנימית מהממת, בדיקות דם, רנטגן ועוד שלל רגעים מרגשים, הבנתי שממש, אבל ממש, אין להם מושג. אז חוזרים למה שכבר הצלחתי לרדת ממנו: עוד ועוד מורפיום, שהאמת? לא ממש עוזר. וזריקת וולטרן שעזרה לכמה שעות שלמות (התרגשות).
אז אני מסתכל אל העתיד הלא כל כך רחוק – ה-MRI. אני מקווה שאחריו יהיה הסבר קטן או גדול, ובעיקר מועיל שיעזור להפסיק את טירוף הכאבים שאני חי בתוכו, ואולי עד אז גם תיגמר המלחמה.
בשני המקרים, לצערי, הסבירות לא לטובתי.
No comments:
Post a Comment