כבר התחלנו להרגיש לגמרי בבית. היה לנו את הדיינר האהוב (ואת זה שאסור להתקרב אליו), את הטארגט והוולמארט שלנו - אפילו ידענו בדיוק אילו מחלקות יש בסניפים מסוימים. למדנו איך לעבוד עם כל הדברים במקום שגרנו בו, מחדר הכושר ועד הגריל שצמוד לבריכה. כן, כן, זה לא סתם נשמע כמו מלרוז פלייס (זוכירם את הסדרה הזאת?), זה היה מתחם דירות להשכרה קצרת וארוכת טווח, שנראה והתנהל כמו שכונה קיבוצית יוקרתית.
ולא לשכוח את אמזון - אהבת חיי וגם של שאר משפחתי היקרה. הרגשנו ממש כמו באמריקה! :) לחצתי על "לשלם" ויום למחרת כבר עמדה ממתינה בשקט החבילה, והרכב של אמזון יוצא מהמתחם ורכב של פדקס נכנס.
גם תרגולת הבוקר עבדה כמו שצריך. הילדים הלכו בשמחה למחנה הקיץ שלהם, לרוב מיד אחרי ששרון הקפיצה אותי למרכז ההקרנות ונסעה לענייניה. אני כבר נכנס למרכז מכיר חצי מהאנשים, רגיל כבר לתגובות של הצוות למשקל שלי שלא זז בגרם, למינונים הגבוהים מאוד של התרופות שלי, ועוד שלל דברים שלא ממש הסתדרו לצוות הרפואי. אבל בינינו, שום דבר בקורדומה שלי לא "רגיל", עם כמה שאפשר להיות רגילים עם גידול נדיר.
אחרי כל הבדיקות יצאתי לחדר ההמתנה החיצוני הגדול, רק שהפעם הרופא שאחראי עליי הופיע ומשך אותי לחדר עגול עם עוד רופא ואיש צוות נוסף. הרגשתי כאילו קראו לי למשרד המנהל ומיד שאלתי: "מה עשיתי?" התשובה הראשונה הייתה "בעיות". מסתבר שבדרך כלל בטיפול הקרנות כמו שלי, אחרי שלושה שבועות עוצרים, מחשבים מחדש אם להקל על המטופל ומה לשנות. אצלי כבר עברנו חצי דרך והם לא עצרו - מה שהם כינו "פלא, כנראה ישראלי". ואני הנהנתי בראש ואמרתי: "טמטום ישראלי".
כל יום נשאלתי מספר שאלות לפני כל טיפול. בסוף השאלות הייתי ממתין מספר דקות, ואז האחות הייתה חוזרת מלווה ברופא נחמד ביותר שרצה להיות בטוח שאני מעוניין להמשיך כרגיל בטיפול ולא לנוח מספר ימים, ושהם יקלו קצת על התכנית. ואני הייתי עסוק בלשכנע אותם שהטמטום שלי הגיע מהבית ולא בגלל ההקרנות. תמשיכו, שנגמור עם זה כבר; הרי תופעות לוואי יהיו בכל מקרה.
אחד הדברים שלא הצלחתי להבין בארה"ב זה את הטמפרטורה של המים בבריכות שחייה. לא החלטתי מה יותר גרוע: האם זה שאני רק מכניס את הבוהן למים וזרם של קור שלא מבייש שום קוביית קרח נורמטיבית עובר בי, או שבזמן שאני בודק שהציפורן שלי לא נושרת מהרגל, לא אחד ולא שניים - אלא בריכה מלאה של אנשים שמחים וחיים בשלום עם טמפרטורה של פינגווינים במים.
כנראה שהגוף שלי החליט לזרום עם המיינד שלי, ששונא מים קרים, וגם קרירים, וגם מים בכלל – אם אין 40 מעלות או תנור חימום אני לא נכנס, ופתאום ברגע שעברתי את קו המותניים בבריכה, התחילו לי זרמים משוגעים, בעיקר בידיים. בפעם הראשונה, לשנייה חשבתי שפגע בי ברק באמצע יום שמש ושמיים כחולים לגמרי. לאחר מספר ניסיונות בזמנים שונים והמשך אותם זרמים, רצנו להתייעץ עם הרופא המומחה להקרנות במרכז. הוא ניסה להסתיר את הפרצוף המופתע שלו ולהשאיר פרצוף רציני ורגוע. לסיכום, הוא אמר פשוט: "אל תיכנס למים".
עשיתי פרצוף מאוכזב מאוד, ובשקט בשקט קפצתי מאושר בלב.
לקראת סוף התקופה בארה"ב, אח של שרון נחת עם בתו המהממת וכבר ידענו שזה שוב ישנה את השגרה בבית לטובה וציפינו לבואם. שוב שרון סגרה שלל תכניות ונסיעות ממנהטן לפילדלפיה וכל זה בשבוע.
ואכן הספקנו חצי והיה נפלא נסענו למוזיאון הימי בפילדפיה ובצורה מוזרה מאד זה הרגיש ממש טבעי ללטף מה שנראה כמו מיני מנטאריי.
כדי להירגע קצת החלטנו לקפוץ סוף סוף לים ( מסתבר שזה אוקינוס או במילה אחרת קרררררר), אבל לקפוץ לים בניו ג'רזי זה לא כמו בתל-אביב גג 15 דקות וכבר נוגעים בחול, לאחר נסיעה של שעה הנוף השתנה ואתו גם האנשים הרגשנו שנזרקנו לשנות ה 60, עיירה של היפים מבוגרים, שאו הולכים ברגל או על אופנים.
חוף מדהים חול לבן מיליוני צדפות ושחפים שנהנים מכל ביס, בין לבין אפילו רצו סרטנים בחוף.
כל כך הרבה כיף ורוגע שלא ידענו מה לעשות אתו אז שרון "החליטה" תוך כדי הדרכה לילדים על החוף לעוף ולהיפצע, כי לא היינו עדיין במיון בארה''ב ואם אני לא מספק את הסחורה אז שרון התנדבה. מלאי ציפיה לשירות מהיר נשאבנו שוב להמתנה של 5 שעות, עם צוות מהמם וטיפול מעולה. שלושה תפרים ביד והמון אנטיביוטיקה. בזמן שהמתנו לתשלום המזכירה הסבירה שזה אחד הימים העמוסים שלהם מזה הרבה זמן והצביעה על ערימה של תיקים שהם בגודל של שעה באיכלוב.
סביב 22:30, חמושים בפיצה חדשה ומעולה שלא הכרנו, נסענו חזרה לילדים ולאח של שרון .
בסך הכל יום מוצלח עם ביקור מיותר במיון ובכך עברנו כבר שלושת רבעים מהטיפול.
