בשלב הזה היינו אמורים להבין כבר שבין היגיון לכמעט כל דבר שקורה או אמור לקרות במערכת האונקולוגית, אין ממש או בהכרח קשר למציאות.
על השולחן בבית שכבו להם 4 דרכונים - שלושה עם ויזה ואחד של בננו הקטן בלי ויזה לארצות הברית היקרה. יש 8 ימים לטיסה, ומכל המשימות שיש לעשות, זאת הייתה בראש סדר העדיפויות - שלא נגיע לתאריך הטיסה והוא בן ה-5 יצטרך להישאר בארץ. תרחיש שנראה לי כל כך הזוי ולא מציאותי. אז מסתבר שזה אכן יכול לקרות.
לקופת החולים שלי מסתבר יש מחלקה שמתעסקת עם פרוצדורות שאין להן מענה בארץ. בכללי, מדינת ישראל מממנת טיפולים לכל מי שאין לו מענה בארץ (גם הגיוני וגם מחמם את הלב שיש גם דברים כאלה במדינתנו הקטנטונת, וכן חשוב לומר, שלמיטב ידיעתנו - של שרון ושלי - מדובר בטיפולים שאינם ניסויים).
אז לאחר שיחה לא כל כך ארוכה ומילוי של פרטים טכניים מול מי שאחראית על זה בקופה שלי, הסברתי לה שאנחנו מתכננים לעשות מהלימון לימונדה ולטוס כל המשפחה לחודשיים וחצי לארצות הברית כחופשת קיץ. להפתעתי, לא רק שהיא לא הופתעה, אלא היא כבר הייתה מוכנה לכך וניסתה לעזור עם הדברים הנלווים שהם לא באחריות שלה (הילדים האלה שלנו).
סוכן נסיעות זה משהו שכבר שכחנו ממנו בחיים הרגילים, אז בתחום הזה לא רק שהם קיימים, הם גם נחוצים ויעילים מאוד.
במקביל, בקבוצת חולי הכורדומה שמונה בקושי רב מספר דו-ספרתי, התייעצתי לגבי הטיסה והטיפול, איפה ללון ומה לעשות שם. כולם הרגיעו אותנו שיש שם קהילה יהודית אכפתית וגדולה וקהילה ישראלית שגם מאוד חשוב להם לעזור - עוד נגיע גם לשם.
חזרה לנושא הוויזה לארצות הברית ולחוקים של השגרירות שלא ידענו עליהם. בגלל הלחץ ניסינו שוב הכל: חברים, משפחה, חברות שטוענות שתוך 72 שעות הן מוציאות ויזה. כולם ענו לי את אותה התשובה - זה רפואי וחרום והשגרירות חייבת תוך 48 שעות לעזור לנו, ובגלל זה הם לא יכולים לעזור.
בין הרצוי למצוי יש מרחק קל. לא משנה כמה מיילים שלחתי, כמה אנשים ניסו לתפוס אנשים שהם מכירים בשגרירות - אין קול ואין עונה 4 ימים. בחשבון קל יש לנו עוד 4 ימים. בדיעבד הסתבר שהיה להם חג, ולמרות החוק שלהם שבמקרים כאלה יש מענה תוך 48 שעות, לקח להם 4 ימים רק לפתוח את המייל.
באמצע היום התקשרו אלי וממש ברוגע מלחיץ ושאלו מלא שאלות על המצב ודי הקריאו את כל המסמכים שכבר שלחנו להם. אחרי שיחה לא קצרה בכלל קבעו לי תור ליום למחרת - עוד 3 ימים לטיסה והשעון לא עוצר, ואת האישה בטלפון זה לא ממש הלחיץ. היא גם חזרה על אותה מנטרה שהכל יהיה בסדר ואלו הנהלים.
בינתיים שרון מסיימת את השנה בבית הספר שלה, ומקפלת את כל המשרד שלה, עושה רשימה של כל הדברים שנצטרך, וכהרגלה מחשבת את כל ההוצאות: הדירה, האוטו, הקייטנות, האוכל ועוד... היא גם יוצרת קשרים דרך אנשים על מנת להבין איך הקהילה שם תוכל לעזור - ולו בפנים מוכרים.
באמצע לארוז את הבית ולדאוג לצמחים שיטופלו, אני נסעתי עם הילדים לשים את הכלבים בפנסיון - פרידה לא קלה.
במקביל לכל הבלאגן ובאיחור של יותר מחודשיים קיבלתי את מסקנות הוועדה של ביטוח לאומי, שלא רק שהם עברו על החוק שלהם, הם גם לא רצו לתת לי את המסמכים שעד היום לא הצלחתי להבין למה.
בקצרה ממש המון דפים שבהם מוסבר עד כמה אני פעיל, בריא ובעצם כשיר לאולימפיאדה הקרובה, אבל עדיין יש לי איזה "משהו מוזר כזה - כורדומה" וזאת גם השנה הראשונה שלי לגילוי, אז יש לי 100 אחוזי נכות.
מה שאמר שגם מגיע לי תו נכה שאני ממש צריך לארצות הברית, אז הנה בקסם נוספה עוד בירוקרטיה להתעסק איתה בכייף שלי.
שלושה ימים לטיסה ואני מוצא את עצמי שוב מול השגרירות האמריקאית, רק שהפעם עם תור בידי. והמאבטחת המהממת שבאמת ניסתה לעזור בפעם הקודמת שהייתי, הפעם פתחה ממש בכייף ובשמחה את הדלת, וכהרגלי דידיתי כמו ברווז פנימה כאשר לא מעט אנשים עוקפים אותי, עובר מדלת לדלת עד שהגעתי לאולם הגדול ולתור בצורת נחש כמו בלונה פארק.
רק שתוך פחות מ-30 שניות הלך לכיווני סדרן בגובה שני מטר לפחות שהעיניים שלו ננעלו על שלי והרגשתי כמו הציור של המונה ליזה. לא משנה מה עשיתי הוא עקב אחרי ואז הצביע לכיווני ואמר "אחרי" ואני עם המקל עוקב אחריו ועובר לא מעט אנשים עד שהוא מיקם אותי ראשון בתור ואף אחד לא העז לנשום לידו או לפצות פה.
ישר לפקיד קבלה נחמד ושכל הכיר את כל הסיפור, ראו שהוא הבין הכל ורק רצה לעזור. מה שאמר שתוך עשר דקות הייתי בחוץ עם ויזה לילד. אפילו עמדתי קצת מבולבל מחוץ לשגרירות על המהירות והיעילות אחרי הדישדוש בהתחלה. עוד דבר שהיינו צריכים עבר בהצלחה, סבא וסבתא יכלו לנשום לרווחה.
בעבודה, איך שהוא עדיין הצליחו להכיל את השטויות שלי. שיחה מעניינת עם הבוסית שלי והבוסית של הבוסית שלי הסתיימה באיחולי הצלחה, חיבוקים ומתנות משני הצדדים (מתנה גדולה יותר מהצד שלהם).
מה שהיה חשוב לי זה להדגיש שאני ממשיך לעבוד מארה"ב בין ההקרנות, וראיתי את מבטי הכן כן של הבוסית שלי (מה שנקרא "עזוב אותי מהשטויות שלך!!!").
מה שאפשר לי לחזור ולהציק למשרד התחבורה על כך שהם עדיין לא שלחו לי את תו הנכה וכל התירוצים שלהם לא כל כך עוזרים לי. אחרי עשרות שיחות במשך שלושה ימים רצופים וממש יומיים לפני הטיסה, גם התו החליט להגיע - עוד סימון ירוק למחוק מהרשימה.
הכל היה ארוז ומוכן כולל כל הבירוקרטיות של הטיסה. הסוכן אירגן לי מושב שאני יכול לשכב בו מה שאמר שהיינו מופרדים בטיסה הלא קצרה בכלל. שרון איך שהוא שרדה את הטיסה בהצלחה.
לא אשכח בשדה התעופה עדיין בארץ את המבט של הפקיד/ת קבלה אחרי שהסבירה לי שיש over booking לביזנס (עדיין לא מובנת לי הסיטואציה), ושאולי אעבור למושב אחר תמורת פיצוי. תוך כדי ההסבר שלה היא קיבלה ממני סיכום רפואי מהאונקולוג שלי והעיניים נפתחו והיא החווירה, הפנתה את מבטה אליי המומה. ואז מבלי לומר כלום תקתקה מהר מלאה דברים, הודיעה בטלפון שאני חייב ביזנס ותוך דקה כבר לא היינו שם אלא בדיוטי פרי.
רגשי אשמה זה דבר חשוב מאוד במיוחד שאני נמצא במחלקת ביזנס עם מושב שאפשר לשכב בו, שירות מעולה, ושרון דחוסה עם הילדים במחלקת תיירים. ועדיין ירדתי מהטיסה גמור, בזמן ששרון והילדים נראו מרוצים מאוד (הכי גרוע שהיה אסור לי להתלונן ובצדק) עולם אכזר.
