יש טריק סודי ששמור רק למי שעבר ניתוחים מורכבים, או למי שנגעו לו למשל באזור הריאות: הוא מקבל כוחות-על חדשים לתקופה מוגבלת. אין יותר צורך בכלי מדידה מתוחכמים, מהנדסים או מחשוב; בשניות אנחנו יודעים לזהות כל שינוי זווית, אפילו הכי קטן, וכל עלייה או מכשול מיקרוסקופי. אפילו הכניסה הרגילה לבניין – זו שכל יום אתם חוצים הלוך ושוב ללא שום בעיה – מי שקיבל את כוחות-העל הקוסמיים האלו יזהה מיד שהיא בעצם שיפוע (עלייה זדונית), ולקראת אמצע הדרך יעצור להסדיר נשימה. ממש פרספקטיבה חדשה לחיים.
אחרי נחיתה לא קלה חזרה הביתה וסידור מדוקדק מאוד של הכריות על הספה, כך שיהיו בדיוק בזווית הנכונה לגב שלי, שרון שכנעה אותי לעשות "סיבוב דאווין" בשכונה ולסנוור את כולם עם ההליכון החדש שלי :). זה לקח כמה ניסיונות שכנוע, אבל בסוף נכנעתי. ביציאה מהבניין זה הרגיש כמו הדבר הכי טוב שעשיתי, לפחות לאותו רגע.
וזה גם הרגע שבו גיליתי שהיציאה מהבניין היא בעצם חתיכת ירידה, ולהליכון אין ממש ברקסים. לקח לי כמה דקות ללמוד לנהוג עליו. מזג האוויר היה מושלם וגורת התחש הננסית שלי ליוותה אותנו לאורך כל 100 המטרים שהלכנו (אלו היו ה-100 מטרים הטובים ביותר בחיי). בשנייה אחת, לקראת המטר ה-101, הכל התהפך. כל ניב בגוף שלי צווח "ספה!!!", וההליכון הסתובב אוטומטית והודיע שחוזרים הביתה.
רק... שזו הייתה עלייה שלא הייתה מביישת את האוורסט. כל צעד לווה בשאיבת חמצן של כל השכונה, פלוס-מינוס. לפחות בעיניי, לקח לנו משהו כמו 50 דקות לחזור את 100 המטרים האלה הביתה. הספה שמחה לראות אותי, ואני חושב שאחרי שלוש שעות חזרתי לנשום רגיל והתעוררתי כאוב – כמו חדש.
ביום השני היה ערב יום העצמאות. לכולם היו המון תוכניות: הבן הגדול יצא עם חברים והקטן קבע בגינה, עשר דקות מביתנו הקט. בדמיוני חשבתי שאצטרף לשרון ולבננו הצעיר לסיבוב בשכונה. אבל לחיים יש תוכניות משל עצמם, וככל שהיום התקדם, כך הלכתי וקמלתי.
אולי בזכות העקשנות הטורדנית שלי, עשיתי מעט פיזיותרפיה "שלב א'". אין דבר מאתגר יותר מִלפסוע הלוך ושוב מעל מקל של מטאטא. והכל כדי להיות מוכן לערב – מה שבאופן לא מפתיע עשה אפקט הפוך, וגרם לי להיראות כמו שערות הסבתא שמוכרים ברחוב. למזלי, חזרתי להכרה קצת אחרי המסיבות הראשונות כדי לראות שכולם מרוצים, ולברך אותם להמשך החגיגות בזמן שאני יוצא ל"מיני-סיבוב" עם המיני-תחשית שלנו. פעם ראשונה שאמרתי תודה על כך שכמות האנשים ברחוב לא באה בטוב לכלבה, אז אחרי חמש דקות כבר הסתובבנו חזרה.
היום השני בבית הפתיע מהרבה כיוונים: עוצמת הכאבים, כמות הדברים שאני פתאום לא מסוגל לעשות (בתקווה שהכל זמני), והדברים שאני מצליח לעשות טוב יותר ממה ששיערתי.
והכי חשוב: ההצלחה הגדולה מכולן הייתה להיות עם המשפחה ביומיים החשובים האלו. אפילו ביום למחרת הצלחתי לרדת לרכב ולשרוד נסיעה של 20 דקות לחבר גאון שהזמין אותנו ל"על האש" (אם מישהו רוצה מפה מסומנת של כל בור ובאמפר בדרך – אני הכתובת). הייתי מרוצה עד הגג מהחברה, והילדים – כהרגלם – התרגשו מההליכון והפכו אותו לסוס. מעולם לא ראיתי כזו התלהבות מהליכון, וזה עדיין היה מרשים.
הסיכום של השבוע הראשון נע בין המרשים והנחמד שבלהיות עם המשפחה, לבין גהנום צרוף של קריסות וכאבים. ולא לשכוח את השאלה הכי הגיונית שנשאלתי לא מעט פעמים, וברור לי שהיא מגיעה מדאגה: "יש לפחות מגמת שיפור?".
נבין בפוסט הבא...
