מהמציאות לחיים עצמם.

 לפני כחצי שנה, בזמן נסיעה, שרון סיפרה, ספק כבדיחה וספק כמשאלת לב, על להקה משנות ה-90 שרק אנחנו מכירים PULP המופלאים, שחוזרת למסע הופעות באירופה.  

כהרגלי, ללא שום חשיבה מקדימה, רכשתי מעכשיו לעכשיו כרטיסים חצי שנה קדימה לברלין.  
מודה, זה מעולם לא קרה, הופעה ראשנה שלי בחו"ל, אבל "בלי לחשוב" קורה לי.... 
שרון עשתה פרצוף של "נחמד, אבל יש את המציאות ויש אותך. אתה בטוח שתצליח? ולך תדע מה יקרה עד אז...". ואני מהצד השני: "ברורררר, מה כבר יכול לקרות? :)"

צריך להאמין ובטוח שיהיה בסדר! למי שקורא אפילו באופן סביר את הבלוג שלי (משפחה וחברים קרובים), "בסדר" זה עניין של פרספקטיבה; וקרה לא מעט בחיים, במיוחד מאז הניתוח האחרון.  

ובכלל, החלטנו מזמן, שרון ואני, שמול כל מה שקורה – ממשיכים, כמה שיותר בכח, כי אם It is what it is- אז עד הסוף. 
התאריך המיועד של ההופעה יצא חודש וחצי אחריו, מה שגרם לשרון לחזור ולשאול, להתריע ("אולי נבטל?"), ואני התעלמתי ממנה בחינניות הידועה שלי. בכל מקרה, אם התאריך לשיקום בתל השומר לא מגיע, אז לפחות נמצא משהו אחר לעשות בינתיים.

הטיסה לשם עברה בלא מעט עצבים על חברת התעופה ודיילי הקרקע, שדחסו אותנו במקומות הכי לא נוחים בגלל חוסר הבנה שלהם. ולמרות שכבר התרגלתי לכך שהיום הראשון והאחרון של כל טיול הם הכי קשים, הפעם בדרך לברלין לא הייתי בטוח שאגיע בצורה סבירה למלון. ואכן, לקח לי כמה שעות עד שהצלחתי לצאת מהחדר ולהתאקלם.

מה שלא באמת לקחתי בחשבון זה את הגרמנים ויחסם העגום לכל נושא המזגנים, שפשוט לא קיימים בשום מקום! גילינו שהמקום היחיד עם מזגן נורמלי היה סניף של יוניקלו. חוץ מזה, הרעש, השמחה והעומס של כל האנשים שמבלים במסעדות, בפאבים ובמוזיאונים העלו רגשות הנאה וקנאה במקומות אחרים בעולם שיש בהם חיים!

אחרי יומיים הגיע ערב ההופעה, שכלל אותנו ועוד כ-10,000 אנשים שמכירים את Pulp בברלין. הופעה מדהימה של שעתיים וחצי, כיף גדול, אווירה וארגון גרמני שעבד פיקס, עשרות מתחמי שתיה ונשנושים, ים שירותים ואווירה מעולה. 
וזאת, לעומת חוסר הארגון שלנו וחוסר ההבנה שלא יהיה איפה לאכול בכל ברלין אחרי ההופעה. למזלנו, הפאב הצמוד למלון שלנו היה מהבודדים עם מטבח פעיל אחרי 23:00 בלילה (פיצה זה אוכל!), 
וכך אכלנו ארוחת ערב אחרי חצות, מאושרים אחרי ההופעה, ומתניידים באופניים חשמליים, בעיר שמרושתת במאות שבילי אופניים מפנקים.

החזרה הייתה שוב ממש, אבל ממש לא קלה. אלו הפעמים שבהן הפטור מתור הוא דבר הכרחי ועדיין לא מספק, ועדיין נגמרתי מכל התעופה הזאת. אבל יום אחרי, כשהרגשתי שכל הגוף שלי מתפרק, עדיין היה חיוך של הצלחה: הצלחנו להתעלם מהמציאות, ובגדול!