כל מפגש חברתי עם משפחה מורחבת, מספר חברים, אפילו עם השכנים, מעלה מיד את השאלה: "מה שלומך?"
בריצה בלתי פוסקת אחרי בדיקות, תורים לרופאים, ועדות רפואיות ועוד המון בירוקרטיה, לרוב אני פשוט עונה: "עדיין בחיים" או "שרדתי עוד שבוע". בדיחות אבא/ דוד שחוקות ושלא מצחיקות אף אחד, חוץ ממני – שלדעתי במצבי זה הכי חשוב.
לא מעט פעמים מאחורי השאלה לשלומי מסתתר מאמר חדש שיצא, תרופה שעוד לא שמעתי עליה, מומחה חדש בדיוק לתחום הנדיר שלי, ועוד שלל הצעות ותובנות "משנות חיים" שחייבים לשתף אותי, ואני חייב דחוף לרוץ ולקבוע תור או לנסות! או שלא.
חלק מההצעות פרקטיות (וקלות יותר לעיכול): תא לחץ, דיקור סיני, אור אדום או ירוק, פטריות, ועוד לא מעט דברים מפתיעים. וחלק אחר מגיע יותר מהתחום הרוחני – תובנות חדשות ומפתיעות על העולם, כי מה שהכי יעזור לי עכשיו זה להתחיל לחשוב מחשבות של ארנב: על ריצה בשדה, אכילת עשבים ועל זה שאני ממש, אבל ממש, בריא. הרי ידוע לכולם שדמיון יוצר מציאות משמע "תחשוב בריא תהיה בריא".
לצערי ולצער חבריי היקרים, שרק באים לעזרה, תשובתי (הלא כל כך נחמדה) היא: "אני אמנם לא מבריק בחשבון, אבל אם דמיון יוצר מציאות, אז יש לי אחד מעוות לחלוטין, אולי אני המצאתי וזימנתי אלייי את הכורדומה" – לפי ההיגיון שלהם. זה אמנם פתרון נקודתי, אבל הוא מרחיק את אותו אדם מלהמשיך להציע לי ממקצוענותו בתחום האונקולוגי ולתת לי קצת שקט לזמן לא מספיק ארוך.
בינתיים אני מעכל את העובדה שאני בדרך לניתוח נוסף, שאמור להיות הרבה יותר קטן ופשוט מהקודם – פשוט להחליף את הקיבוע הקיים מטיטניום לקרבון.
בזכות המראה המופתע של המנתח הנוירוכירורג משיבא, הבנו שאנחנו צריכים למצוא מנתחים אחרים שמכירים ומתמחים בתחום. דרך חברה טובה הגענו למומחה אחר, שהיה מאוד מקצועי והחלטי. השתדלנו להיות מסודרים מאוד והגענו עם כל המידע: ה-MRI, ה-CT, ודוחות מלפני הניתוח ואחריו.
הרגשתי כמו במשרד של המוסכניק שעובר איתי על מה שהמוסכניק הקודם עשה, ומה שלטענתו היה צריך לעשות, ואיך לעזאזל פיספסו ולא זיהו ישר שזה כורדומה. בנוסף ברור לו מיד מה השלב הבא ושיש מעט מאוד מומחים בעולם שעושים ניתוח מאוד מורכב של הוצאת חוליות שלמות, ובכללי מה שאמר במקרה שלי: לפחות שתי חוליות וכנראה 40% מהצלעות שלי צריכות לצאת. את הפרוצדורה הזאת עושה מומחה מאיטליה, מבולוניה, והוא ישמח להגיע לארץ במיוחד בשבילי (ובשביל החומוס).
אני לא יודע למה, אבל ניתוח לב פתוח לא קסם לי. ואותו מומחה, שהיה באמת מעל ומעבר, הפנה אותנו לעוד מומחה, פרופסור נוירוכירורג מאיכילוב, שקו המחשבה שלו התחבר מאוד לשלי וכמובן לשרון. לטענתו, אי אפשר לדעת מה כבר פוזר, ולכן כדאי כרגע לנקות את מה שרואים בעיניים. וכמובן להחליף לבורג מסיבי פחם (Carbon Fibers), שהוא ממש ממש לא אהב בניגוד אלי (בראש שלי זה כמו אופניים! :) ) ואצלו זה קצת פחות חזק מטיטניום.
מי שהיה מרוצה מכל הפרוצדורה בנוסף היה הרדיו אונקולוג שלי, שבדיוק הודיע לי שהוא עובר לאיכילוב, בעקבות בניית הבניין לקרינה שאני צריך (זה ייקח לפחות חמש שנים במקרה הטוב). הוא גם רצה לעבוד עם אותו פרופסור וגם שמח להיפטר מכל מתכת לפני ההקרנות, שהתחילו להיסגר על כיוון לארצות הברית.
אני כבר חזרתי בכל הכוח לעבודה שלי, עם המנהלת המהממת שלי ועם שינויים לא קטנים שם. וכדי שלא ישעמם, בזמן עבודה מול חברה חיצונית, מצאתי את עצמי באזור יפו נוסע לאסוף מזוודות שחורות, המיועדות להעברת ציוד רגיש כמו ציוד צילום, או במקרה שלנו משהו שנראה כמו מגרש משחקים לדרדסים.
אם לא היה ברור עד עכשיו – אני מומחה בדחיינות ובהדחקה!!! משום מה הפעם חרגתי מההרגל המגונה שלי. וברגע שהכנסתי שתי מזוודות קטנות יחסית לתא מטען עוד יותר קטן במיני רכב המגניב שלי, התלכלכו לי המשקפיים. ובניסיון הניקוי השלישי שלהם, התחלתי להבין שיש מצב שהמשקפיים נקיות. התקשרתי לשרון (כן, מוטיב חוזר) שאמרה לי שאני לא אמור לראות דברים שלא קיימים, במקרה הזה - נקודה שחורה שזזה איתי לכל מקום, ושאני חייב ללכת לרופא עיניים עכשיו.
משם קבעתי תור להכי מוקדם שאפשר למרפאה בפלורנטין של צרפתים. קצת הרגשה של חו"ל בזמן ההמתנה, ורופא אדיש ורגוע יותר ממני, עד לרגע שהוא הסתכל לי בעין. ואז הוא שכח איך לדבר בעברית, ורק כשהוא חזר לצבע שלו, הוא שלח אותי למיון בפורמט שאני כבר רגיל אליו – "דחוף!".
בקיצור ולעניין, וכדי שלא אאכזב אף אחד, הגעתי לא עם קרע אחד ברשתית, אלא שניים באותה העין (אחד למעלה ואחד למטה). עד לפה זה לא נדיר. פשוט הפעם תפסתי את זה מוקדם מספיק שזה לא פגע במרכז גלגל העין, וזה אומר שהראייה שלי לא נפגעה – וזה כבר גם נדיר וגם דחוף לניתוח "כי לא נוח לי כבר חצי שנה ויש עוד כמה חודשים לניתוח הבא".
בזכות המחלה שלי וכמות הניתוחים, הועברתי לניתוח בוקר (של ה-VIP) וקיבלתי את המרדים הכי ותיק. בנוסף, ביום טיולים לפני הניתוח, התור שלי עוכב בשלוש שעות של בירורים על המחלה שלי ומה מותר או אסור. אחרי שעה וחצי נפל האסימון שאין להם מושג, ולקח עוד קצת זמן להשיג את הפרופסור שעומד לנתח אותי להחלפת הקיבוע, שבשתי דקות עשה להם סדר והצליח לרקוח פתרון מועיל לכל הצדדים.
אחרי הניתוח הראשון וכמה שבועות בהם רוב הזמן שלי היה עם מבט כלפי במטה, למדתי שלשכב על הגב זה הכי נוח, גם לנשימות שממש לא היו קלות וגם לתזוזות מורכבות כמו לקום. הבעיה התחילה אחרי ניתוח העיניים שעשיתי עם גז ולא עם ג'ל (לא להרגיש רע שאתם לא מבינים על מה מדובר) – העיניים עם גז מחייבות כמה שיותר להיות עם הראש למטה, ובמיוחד במיטה זה על הבטן!
אני מודה שלמרות שזה היה "ניתוחון" לעומת מה שכבר עברתי, זה כאב ממש. אבל גם זה עבר והתרגלתי לישון על הבטן. אפילו מצאתי קומבינה לעבודה על המחשב כשהראש שלי למטה, והייתי מוכן עד כמה שאפשר לניתוח הבא שלי.
הבטחתי לכם שיהיה מעניין, ניפגש בפוסט הבא.
