מכאב לכאב

 מכאב לכאב, מדקירות בשכמה ומעבר לצד השני, כאבים באגן שמקרינים לרגליים, תחושה כללית לא נעימה וסימני שאלה לקינוח.

החשש הגדול שלי, והניסיון לחמוק מכל שיעול, זה כמו הגרלת בינגו: יש פעמים של שיעול ספונטני וחינני, ויש כאלו שכל הגוף מחפש מפלט ליקום מקביל. כל מה שאני חושב עליו באותו רגע זה איך עדיין לא המציאו תחליף לדבר הזה שנקרא ריאות :).

מינוני כל ה"אופיואידים" למיניהם עלו – החברים הטובים ביותר של כל חולה במחלה כרונית קשה, למרות כל הניסיונות שלי להמעיט בהם. מה שהחזיר קצת "עניין" לחיי היום-יום הוא שחזרתי להיעזר במקל, כדי למנוע סוף לא נעים של חוסר שיווי משקל, או ה"נדנדה" כמו שאני קורא לזה.

ובגלל שאני לא ממש יוצא, בטח לא בערבים עם חברים, הצליחו לסדר לי MRI במהירות הבזק באיכילוב, ב-01:30 בלילה. לא משנה כמה פעמים כתבתי לעצמי את התאריך והזכרתי לעצמי שזה בשני בלילה, בכל פעם שפתחתי את הזימון כמעט התבלבלתי; היה כתוב שם "יום שלישי", מה שבאמת מצליח לבלבל את האויב (החולה, במקרה שלי).

מכיוון שאני לא חולה רגיל, וזו הפעם הלא-יודע-כמה שאני עושה את הבדיקות האלו, ה-MRI הוא בדרך כלל הבדיקה האהובה עליי – זמן להשלים שעות שינה. פעם אפילו הייתי מעל שעתיים רצוף בתוך הקפסולה הרועשת ביקום.

הגעתי בצל התרעות הטילים, מוכן ומזומן לעומס המשוגע שיש בדרך כלל במכוני ה-MRI, רק כדי לגלות שבגלל ההנחיות היינו רק שלושה חולים באולם ההמתנה. חידוש מרענן ושקט מרגיע ביותר. מה שהפתיע אותי הפעם היה שלמרות שזה היה ה-MRI הקצר בהיסטוריה שלי (20 דקות, וב-03:30 כבר שוחררתי מבית החולים), זה היה ה-MRI הכואב ביותר שלי עד היום. כזה שלקח יום שלם להתאושש ממנו.

הכיף הגדול המשיך כשגיליתי שבית חולים שיבא השתדרג, וכעת אפשר להעלות את הדיסק למערכת ישירות מהמחשב. כפתור גדול ויפה קרץ לי, אבל מיד אחרי הלחיצה קפץ הדף של "תקלה – האופציה עדיין לא פעילה".

התוכנית המקורית יצאה לפועל, ומצאתי את עצמי נוסע לבית החולים רק כדי למסור להם דיסק פיזי ולחזור הביתה. מכיוון שמדובר ב"מקצוען!!!", ידעתי שיהיה לי סוף שבוע שקט, ושהרופאים שלי יפתחו ביום ראשון את הדיסק.

על מעללי התוצאות – בפוסט ההמשך…