מפטריית קסם לניתוח חירום : חלק א'

  אני מאמין גדול בלנסות להפיק את הטוב (או המירב) מכל דבר, ואין ספק שהמצב שאנחנו נמצאים בו כבר קרוב לשש שנים הוא דרעק – אפילו דרעק אחד גדול מאוד.

​יום אחד, מישהי שמכירה היטב את שרון ואותי חזרה מכנס בירושלים ובפיה בשורה על ניסוי חדש שמתאים לי בול. מעבר להגדרות המסובכות, המטרה הייתה פשוטה: ניסוי בפטריות (קסם) להקלה בתסמיני חרדה ודיכאון לאנשים במצב של מחלות מסכנות חיים – ויש קשר בין רמות לחץ לכאבים.

​בפנטזיה שלי, מעבר לניסיון "לעקוץ" את המערכת ולעשות משהו שעדיין לא מאושר בארץ (ועוד בסבסוד המדינה!), הייתה תקווה קטנה: שברגע שתהיה הקלה נפשית מכל סוג שהוא, תבוא גם הקלה על הכאבים הפיזיים.

​הייתי בטוח שזה קלי קלות – הרי אני האחד שהם מחכים לו! בטוח שאותי הם מחפשים כבר שנים. שלחתי את הפרטים שלי, ומבלי לשים לב נכנסתי לסדרת בקשות, ראיונות ומילוי טפסים שלא היו מביישים לקיחת משכנתא או קבלה לחברת הייטק. גולת הכותרת הייתה הבקשה לרשימה של כל הרופאים המלווים אותי, כדי להיות בטוחים שיש לי מחלה מסכנת חיים ושאני לא "עובד עליהם".

​"למה לפשט כשאפשר לסבך" – זו מנטרה שמלווה אותי המון שנים. לא משנה כמה אני נלחם בה, היא יודעת להפתיע במצבים הכי פחות צפויים. בדיוק ברגע שסיימתי את הראיון עם הפסיכולוגית הקלינית והעובד הסוציאלי של המחקר חתם על המסמך האחרון, נשמע "פינג" מהטלפון שלי. מייל מהנוירוכירורג: הוא מבקש שאגיע למשרדו מחר על הבוקר. ההיסטוריה כבר הוכיחה שזה אף פעם לא סימן טוב. היה לי ברור שזו השמנה בעלת קשר ישיר לבדיקת ה – MRI ששלחתי אליו יומיים לפני.

​ואכן, כשהגענו למשרד שלו, הבנו מהר מאוד שיש חבר חדש וגדול מאוד בעמוד השדרה שלי, שמעך ממש את חוט השדרה לצורה של סימן שאלה.

​לא משנה כמה ניסיתי לשכנע ולהעביר "שטיפת מוח" שחייבים אותי בניסוי הפטריות הקסום בראשון הקרוב – זה לא שכנע לא את שרון ולא את הנוירוכירורג. הוא כבר קבע לי ניתוח שלושה ימים קדימה, מה שהלחיץ את כולם ולא ממש תרם לטיעון שלי לגבי נחיצות הניסוי.

​הכי מפתיע היה שלמרות ה"דחוף" על ההפניה לניתוח, עבור קופת החולים שלי זה לא הספיק. ביום האשפוז נאלצנו להפעיל את כל העולם כדי לקבל טופס 17 לניתוח חירום. לא משנה כמה ניסינו, לא הצלחנו לתפוס אף אחד בקופה. למזלנו, הצלחנו ליצור קשר עם לשכת מנכ"ל הקופה (מזל שהכרנו מישהו שמכיר אותו). מאותו הרגע המזכירה שלו נכנסה לעובי הקורה והצליחה, אחרי חמש שעות, ליצור קשר עם הוועדה ולעזור. במקום ב-9 בבוקר, הגענו ב-12 להתאשפז – יום לפני הניתוח.

​מה שלא תרם לרוגע היו הניסיונות של הרופאה המהממת שלי לעזור לנו, כשמצד שני הטלפונים מהמחלקה בשיבא לא מפסיקים להגיע – מחכים לנו לקבלה, ע"מ שהניתוח יתקיים בחמישי כמתוכנן.

​בסוף הכל נפתר לטובה, והתחלתי את כל תהליך הקליטה הכיפי והמרתק שאני כבר מומחה בו. במיוחד הייתי מרותק מטופס ההפניה, עליו היה רשום שאני: "בריא בדרך כלל" :) – שריד הסטורי בהסטוריה הרפואית שלי.

​המשך הניתוח בפוסט הבא...