אז למרות רמות האופיאטים הגבוהות שאני מקבל מכל טוב, הכאבים לא ממהרים להיעלם. אולי כדאי לתת לי קצת מרווח נשימה? וכפרד עקשן שכמוני, אני ממשיך ללכת לשיקום, שמתחיל להרגיש כמו פול גז בניוטרל.
אחרי שבוע של עבודה מאומצת בשיקום, המעלית בבניין שלנו התקלקלה לשלושה ימים, ונאלצתי לעלות, ויותר גרוע, גם לרדת, שתי קומות ברגל!!!
ובדיוק כשהכוח ברגליים התחיל לעלות והרגיש כמעט כמו פעם (אין טוב בלי קצת רע), ירד הכוח בשאר הגוף. ואז, כדי שיהיה מעניין, הלכנו לקבל את הטיפול הראשון בתרופה שלפי האונקולוג שלי נדיר ביותר שיש לה תופעות לוואי. בסוף המשפט הוא גם הסכים איתי שאני חייב לבדוק בכל תרופה את כל תופעות הלוואי.
הגענו שעה לפני הזמן, ולהפתעתי למקום הנכון. הקבלה הייתה מהירה מאוד, ואז שלחו אותנו להליכה בתוך המחלקה, שהרגישה אינסופית: חדר אחרי חדר מלא מטופלים מחוברים לשקיות אינפוזיה שונות, פנייה ימינה וממשיכים, עד הסוף הכי רחוק.
עדיין לא ברור לי איך לא יצאנו מגבולות בית החולים, אבל נפלאות הפיזיקה האונקולוגית :)
הגענו למחלקה שבה הקשר בין שמחת החיים של האחיות למצב החולים הוא מוזר ממש. בחיוך מלא הצביעו לנו על ספה ואמרו שהיא שלנו, אבל בלי כיסוי, אז בהצלחה לשרון למצוא.
והיא אכן מצאה, רחוק מאוד, אי שם באפלה. וכיאה לזמן אונקולוגי, 5 דקות יכולות להיות שוות שעה עד שעתיים.
אז עלאף שהגענו שעה מוקדם, וכל האחיות שמחו שילכו מוקדם יותר, איכשהו יצאנו משם בזמן המקורי שלנו. והכול בהשגחה מלאה של אחות שבדקה כל כמה דקות שאין לי שום תופעות לוואי ושאני מתנהג למופת.
אז מנה ראשונה של התרופה האימונותרפית עברה, עוד חמש בדרך, והלוואי שיהיו כמו זו.
כך נראה המצב לפי שרון ובזכותה :)
