ביקורת ללא תחרות

מבלאגן לבלאגן, מניתוח לעוד ניתוח, לעוד בדיקה ועוד בדיקה. מאונקולוג לרדיו-אונקולוג, לנוירוכירורג – והרשימה עוד ארוכה, אבל ממש ארוכה. 

ובתוך כל זה מלחמה! 

 חצופים, לוקחים לי את הזרקור :) בין טיל לטיל והתחלה של התרופה הביולוגית החדשה, מצאתי את עצמי ממציא מספרים גבוהים חדשים למד הכאב. הכאבים מתגברים מיום ליום, וכדי שיהיה מעניין - הצטרפו גם כאבים חדשים באזור האגן. 

זה יצר גם משחק חדש: כשכבר נשברתי מהכאבים בגב העליון, נשכבתי כדי להקל עליהם, ואז... התחילו הכאבים באגן ובירכיים. וככה התחיל ה"משחק" – ממש בובת נחום תקום. יחד עם הבובה הזאת הלך לו הלילה, והשינה הצטמצמה לכמעט כלום. 

אחרי מספר שבועות שהכאבים ממשיכים לטפס (במקביל לכמות הטילים והאזעקות), שרון ואני קיבלנו החלטה משותפת: הולכים למיון. למרות שכבר דיברתי עם הנוירוכירורג והאונקולוג שלי והם החליטו שצריך MRI דחוף (שבוע המתנה נחשב בבירוקרטיה שלנו ל"מהירות הברק" ותודה לעוזרים), הרגשתי שאני פשוט לא יכול יותר. 

אני למוד מלחמות, אבל יותר מזה – למוד בתי חולים ומחלקות מכל הסוגים והמינים. החלום שלי לפתוח "מדריך ביקורת בתי חולים" (דירוג מחלקות, אוכל ואיכות חדרי המיון) גרם לי להרגיש שקשה להפתיע אותי. בחדווה הידועה שלי נסעתי למיון האהוב עליי בשיבא, רק שגיליתי שהזיזו אותו אל מתחת לאדמה. 

אחרי עשר דקות של "התבחבשות", נזכרתי בחוק הראשון בבתי חולים: תשאל את השומר. זה יכול היה לחסוך לי המון זמן. עקבתי אחרי הסימונים האדומים לכניסת הולכי הרגל, רק שגיליתי שאין מעלית - מדובר בשלוש קומות ברגל. ברמת הכאב שלי, אין לזה סיכוי. 

אז מה עושים? עוקפים את הבניין. הגעתי לחיילים מפיקוד העורף ששומרים שאף אחד לא ירד ברגל בירידה של האמבולנסים. אמרו לי לחכות להסעה שלא ממש יודעים מתי תגיע. מזל שעברה אישה נחמדה והצביעה על מעלית שעמדה מספר מטרים משם. 

ברגע שנפתחה הדלת מתחת לאדמה, הבנתי שאני לא מבין כלום. זה עולם חדש של חדרי מיון. עברתי דרך "בית חולים" שכולו אוהלים, פרגודים ולפחות מיליון אנשים מתרוצצים. הייתה תחושה שאם לא אהיה מפוקס, אני עלול להיכנס בטעות באמצע טיפול של מישהו אחר. וברור ששוב לא הספקתי להגיע בזמן למיון האונקולוגי – הוא היה אמור להיסגר עוד מעט, אבל בפועל כבר היה סגור. 

תודות לאיש בקבלה, קיבלתי פתק של "תור מהיר". הרמתי את הראש וראיתי אנדרלמוסיה שלמה: שלל ספסלים, כיסאות וכורסאות מכל הסוגים שליקטו מרחבי בית החולים בין עמודי חניה. עמדות המיון מבולגנות, אבל ההפתעה העיקרית הייתה אנשי הצוות – הם נראו בסדר גמור למרות הלחץ המטורף. 

אחרי בסך הכל שש שעות "קלות" של המתנה (וזה עוד התור המהיר), רופאה פנימית מהממת, בדיקות דם, רנטגן ועוד שלל רגעים מרגשים, הבנתי שממש, אבל ממש, אין להם מושג. אז חוזרים למה שכבר הצלחתי לרדת ממנו: עוד ועוד מורפיום, שהאמת? לא ממש עוזר. וזריקת וולטרן שעזרה לכמה שעות שלמות (התרגשות). 

אז אני מסתכל אל העתיד הלא כל כך רחוק – ה-MRI. אני מקווה שאחריו יהיה הסבר קטן או גדול, ובעיקר מועיל שיעזור להפסיק את טירוף הכאבים שאני חי בתוכו, ואולי עד אז גם תיגמר המלחמה.  
בשני המקרים, לצערי, הסבירות לא לטובתי. 

אני מוחה

אני כבר מספיק זמן בתוך הדרעק הממש דרעקי הזה שהחלטתי שכבר מותר לי למחות. ‏

‏אחרי שבפעם הקודמת, לפני כעשרה חודשים, חזרו התוצאות מסי-טי חיות המחמד (ה-PET CT), ותוצאות המרי – MRI גילינו, בתדהמה גדולה שלא נעלמו הגידולים. עקשנים כמוני הם צצו מחדש. האונקולוג שלי, אמפטי כהרגלו, עם פרצוף מיואש יותר מהרגיל וקמצוץ פיצפון של מיני חיוך, כי עכשיו הוא באמת יכול להתחיל לעסוק בעבודתו האמיתית... תרופות ביולוגיות. ‏

‏בקסם רב התחלנו עם תרופה שלא מצאתי לה שום קשר למחלה שלי; אבל פרוטוקול משרד הבריאות מחייב חולה כמוני להתחיל לקחת אותה. אוסיף ואומר שמעט מאוד תרופות משפיעות על התקדמות המחלה שלי, ורובן לא עוברות יעילות של 10% - אבל למה להרוס את התקווה עם סטטיסטיקות? ‏

‏האונקולוג שלי הצליח למכור לי שתמיד יש סיכוי, גם אם הוא שואף ל-0 :). אז בחדווה רבה התכנון היה - ארבעה חודשים של טיפול ובדיקת מצב הגידולים. ‏

‏במקביל, מכיוון שעדיין יש אנשים שלמרות שהם לא מצליחים אפילו להגות את המחלה שלי, הם חייבים להזכיר לי כל פעם שהם רואים אותי שני דברים: "אבל אתה נראה מצוין!" - תודה, עבדתי קשה על הלוק הזה. קמתי בבוקר, התלבטתי בין ללבוש את הכאב או את החיוך, ובחרתי בשניהם. ו"תזכור שהכל מתחיל בראש" - אז החלטתי לנסות. כל בוקר חייכתי כמו אידיוט במראה וחשבתי מחשבות חיוביות. הגידולים כנראה לא קיבלו את המזכר. ‏

‏הצלחתי לשרוד כמעט ארבעה חודשים עד שנכנעתי לבחילות מהגיהנום (לא ברור לי איך באים ילדים לעולם, כל הכבוד לכל הריונית עם בחילות), ולכאבים המוגברים, ורצתי למיון לביקור של איזון כאבים. בסופו, עת השתחררתי, כמו שאומרים, הפסקתי לקחת את התרופה - מה שעצבן אותי מאוד כי זה בדיוק השבוע שהצלחתי לזכור איך קוראים לה ואיך הוגים אותה נכון. ‏

‏שבועיים וחצי לאחר הבילוי במיון, הגיעה העת לבדיקת ה-PET CT שאמורה הייתה לבשר שהטיפול עבד (אל תתרגשו עדיין). ‏

‏לאחר יותר מ-6 שעות של המתנה עשיתי שוב את הבדיקות האהובות עליי, ולהפתעתי..... ממש ממש לא באמת - לא רק שהגידולים הקיימים גדלו ותפחו בנחת, נוספו להם מספר חברים חדשים. בגלל המלחמה הפעם עשינו שיחת טלפון עם האונקולוג המהמם שלי, ומכיוון שאת מגוון הפרצופים שלו לא יכולתי לראות, לאחר סקירה של המצב נוספה מה שקראתי "שתיקה מביכה" ארוכה ממש שבסופה... ‏

‏ועל זה אני ממש מוחה! הוחלט לעבור לתרופה ביולוגית אחרת ששמה נשמע כמו שילוב בין סיסמת ווי-פיי לרישוי רכב. עדיין אין לי שום יכולת ורבלית להגות אותה, ובכלל לזכור איזו אות באה אחרי או לפני. אני כבר שלטתי באחת, לא יכלו פשוט להוסיף ספרה או אות אפילו לועזית בסוף שלה ולקרוא ככה לתרופה החדשה? לא מספיק כל התלאות שבחור אונקולוגי ממוצע עובר - עברתי ניתוחים, הקרנות, כימותרפיות, אבל לזכור שם תרופה עם 47 אותיות? לא בשביל זה נרשמתי! זה הגבול! ‏

‏כרגע אני עם טיפול חדש, וכתבתי לי על פתק את שם התרופה לכל איש מקצוע שלא פתח את התיק הרפואי שלי מול עיניו, בכדי לקצר תהליכים. עם המון תקוות חדשות לשינוי כיוון חיובי כמובן. ‏

‏ובמקביל, כדי שיהיה מעניין, יש לי החמרה ממש רצינית במצב, במיוחד עם עוצמה וסוג כאבים חדשים. כיף גדול לקראת ליל הסדר. ועם המלחמה החדשה - אין ספק שרוחות של שינוי אופפות אותי...... ‏

שיקום שוב!!!

 בפעם השנייה הגעתי גם מרוט בהרבה מהפעם הראשונה וגם כיאה לבוגר כיתה א' ידעתי כבר הכל!!! 

דווקא אז גיליתי שלא רק שיש יותר מריפוי ועיסוק (גם בחשיבות המנטלית -פיסית) שוב נוכחתי לגלות שהן כרגיל יודעות מה הן עושות אבל ממש.

החליפו לי את כל הצוות הטיפולי והכי גרוע הן דיברו עם הצוות הקודם, מה שאומר שאין עקומת למידה שלהן אותי רק הפוך, שום תרגיל התחמקות שלי לא שרד יותר משנייה ונכנסנו ישר למצב מלחמה.

מה שתרם למצבי המהמם מעבר לעוד ניתוח ולהשפעות מצטברות של הקרינה, היתה העובדה שהייתי באמת על המקסימום של משככי כאבים; או כמו שאמרה רופאת השיקום מתל השומר לקולגה שלה, אחרי לא מעט שאלות שהוא העמיס עליה בטלפון ההתייעצות עליי "הוא על הכל ועל המינונים הכי גבוהים והוא עוד הולך :)". אז הוחלט להפציץ בהכל – כל תחומי ההתערבות, ובאותו מהלך, הורדת המינונים של משככי הכאבים, ככל הניתן. התחלנו מהכרת הצוות החדש ותחילת עבודה מיידית.

התחלת הכושר עם הפיזיותרפיסטיות שהן זן מיוחד במינו, שמגיע בשתי צורות:

המחייכות - שלא משנה מה קרה וכמה קשה, הן תמיד יחייכו וידחפו באופטימיות מדהימה קדימה.

הרציניות - אבל ממש רציניות. אמנם בקטע טוב, שתמיד נדהמתי איך, ולא רק אני אלא גם כל אחד אחר שעובד איתן, מתיישר לרצונות שלהן בפחות משנייה.

אמנם היה לא קל אבל גם שיפור במצבי לא אחר לבוא.

למרות שאני ממש אוהב חום עדיין לא ממש אהבתי ללכת לקערת מרק הגדולה בשם הידרותרפיה, בסוף כל אימון אולי המגבת שלי ניראתה יותר אומללה ממני. וככה, מרוט ומותש, ועם קפה ישירות לוריד, דחפתי לעצמי לפחות פסק זמן וקרואסון יחד, כדי שאשרוד את הדרך הבייתה.

אבל בסוף כל יום כזה ואחרי התפרקות והרכבה מחדש במיטה הייתי מרגיש קצת יותר טוב כל פעם עוד קצת.

אצלי כשדברים מתחילים להשתפר ויש ניצוץ של תקווה שהדברים מתחילים לחזור למסלול אז..

כנאמר - ההיסטוריה חוזרת, ואצלי זאת עובדה מוגמרת. בסוף השיקום הראשון בבית לוינשטיין הגיעו תוצאות לא כייפיות, שבזכותן יום אחרי סיום השיקום כבר התחלתי קרינה באיכילוב של SBRT (לא ממש מומלץ), ואז גם הניתוח האחרון הכי קשה, שכמו משקולת הוריד אותי חזרה ואפילו למצב יותר גרוע מלפני השיקום.

ובסיום השיקום השני כבר הגיעו שוב תוצאות של חמישה חברים חדשים, ויום אחרי שסיימתי את השיקום (השני) התחלתי לקחת תרופה ביולוגית חדשה שכתבתי עליה מפורט בפוסט קודם.

לסיכום - לא לוותר על שיקום, וגם לא לחשוב שהכל מובן מאליו ושישר ישלחו אתכם לשיקום. בית לוינשטיין מאוד מומלץ, רק כמות החיוכים והאיכפתיות של מאות אנשי צוות בבניין הזה שווה הכל, וזה עוד לפני המקצועיות הבלתי תתואר. ולמרות שחשבתי שאני כבר יודע מה יעשו בשיקום כי עברתי אחד כזה, אז לא לדאוג - הן מקצועניות והצליחו להפוך את עולמי שוב. למשל, הפעם בסוף הריפוי בעיסוק מספר 2, פיתחתי בשיתוף המרפה בעיסוק המהממת שלי מערכת לניהול יומני כאב, ועוד סוגים שונים של יומנים לכל מי שעובר שיקום - חינמית לחלוטין. לי היא עזרה ממש ובתקווה תעזור גם לאחרים.

ועד הפעם הבאה אתן להן לנוח קצת ממני ואני לנוח מהן :)

שיקום חלק א'

בהמשך למבט לאחור, ועם הגעה להווה, עם שלל העליות והמורדות, נזכרתי במספר ניסיונות השיקום שלי (יש גם הצלחות, לא הכל שחור :))

לאחר הניתוח הראשון, לפני המון זמן לא ממש חשבנו על שיקום, ומעבר למשחק חמוד מאוד, שמחזק את הריאות ומוודא שאני נושם כמו שצריך, בו הייתי צריך להזיז שלושה כדורים בתוך מה שנראה כמו מלבן מפלסטיק וצינור לנשיפה או שאיפה עד שהגעתי לרמת הקושי הרצויה, לא ממש היה שיקום.
רק אחרי חצי שנה, בזמן שאני מתלונן על שלל כאבים בכל מיני צבעים לרופא המשפחה שלי, הוא שלח אותי לשיקום בדרום תל אביב שמתמחה בעיקר בקשישים מכל מיני סוגים. הפיזיותרפיסטיות שם, תמיד עם חיוך, ניסו כל מיני דברים. חלקם עד היום לא ברורים לי, כמו גם, איך בזמן שחלק של הגוף שלי על כדור פיטבול ענק ומשקולת ביד האחת לא התפרקתי. למרות כל הניסיונות שלהן שם שינוי גדול לא ממש היה, ובערך כשסיימתי שם כבר נכנסתי לניתוח להחלפת סוג הקיבוע לפני ההקרנות בחו"ל.

חזרתי לארץ, והרדיואונקולוג שלי, בשילוב מושלם של מקצועיות והבעות פנים מודאגות במיוחד, הסביר לי בעדינות שאני חייב שיקום אמיתי.
תיק רפואי מרשים? יש.
המלצות מרופאים? יש.
המלצה מהרופא של המחלקה עצמה? יש.
עומס במערכת? גם יש. וזה מנצח.

כך השתכנעתי לצאת למסע שלא חשבתי שיקח קרוב ל-10 חודשים לקבלת אישור לשיקום בבית לוינשטיין.
נדרשו מכתבים, לחצים, ועוד קצת לחץ. ובסוף גם עזרה מקרוביי — כלומר, להזכיר בנחישות שאני בתור.
בשפה פחות עדינה: להתמיד בנודניקיות אסטרטגית.

וכך יצאתי למסע בן כמעט עשרה חודשים לקבלת אישור לשיקום בבית לוינשטיין.

למרות כל התיק הרפואי המשכנע שלי, והמלצות משלל רופאים וגם מהרופא של מחלקת שיקום אונקולוגי בבית לוינשטיין עצמו, בשל עומסים בבית לוינשטיין, זה דרש מספר מכתבים ולחצים מלא מעט רופאים, ולבסוף גם עזרה ממקורבים, הגיע האישור המיוחל. העזרה היתה להזכיר  לבית לוינשטיין שאני בתור - ז"א - נודניקיות והתמדה.
השמועות נכונות - בבית לוינשטיין יודעים את העבודה.

האשפוז היומי הראשון היה מספר חודשים אחרי ה-7 באוקטובר, והכניסה הראשונה הייתה לא קלה. כל קומה שעליתי עד למחלקה לשיקום אונקולוגי היתה עמוסה פצועים ומטופלים.
החלק הראשון הוא הערכת מצב, ואז נכנסים לתכנון הטיפול עצמו.

האמת שאני תמיד נכנס לכל טיפול, ניתוח או כל דבר שיש סיכוי שיעזור בהתחייבות מלאה, אבל לא היה לי ממש מושג אחרי הניסיון הקודם של השיקום למה לצפות. חשבתי בעיקר על הבריכה להידרותרפיה שכולם טענו שאני חייב, ועל פיזיותרפיה.

מסתבר שריפוי בעיסוק זה לא רק פאזלים, לקשור שרוכים ענקיים ועוד כל מיני משחקים משונים. אלא שיש עוד הרבה מעבר, ובנוסף לפיזיותרפיסטיות יש נשות מקצוע מגוונות (עו"סית, פסיכולוגית, מרפאה בעיסוק, רופאות ועוד)  וכולן באותה גישה - חצי חיוך וישר לצלול לעבודה. ומה העבודה?
מערכת שיעורים צפופה ועמוסה, שהכילה גם דברים חדשים ממש, לדוגמה - ניהול יומן כאב, תוך תהיות של איך זה לעזאזל קשור?

הפרוטוקולים, הרצינות והקשיחות בבית לוינשטיין - עשו את שלהם, ובמחלקה שאני הייתי בה הן היו קשוחות  פלוס פלוס. למרות כל הניסיונות שלי בפעם הראשונה לא לכתוב ביומן ולברוח מהדבר הזה, כל פעם עם תירוץ או המומחיות שלי להסחת דעת אחרת, זה לא עבד לי. שתי המרפות בעיסוק קלטו מהר מאוד והצליחו להחזיר את הדיון לעניין הרצוי. בשיקום בפעם הראשונה זה עשה פלאים, ומבחינתי זאת הייתה הפתעת השיקום. יומן כאב - זה כלי מעולה.

לשמחתי, יצאתי מהשיקום במצב טוב יותר, באופן משמעותי מאיך שנכנסתי אליו, אבל, הגעתי לשיקום נוסף,ועל כך בפוסט הבא.

ממולץ מיון בוקר ביום חמישי

 אחרי חמישה ניתוחים, שני סוגים שונים של קרינה, שלושה שיקומים (שניים מהם בבית לוינשטיין – מומלץ מאוד במחלקת השיקום האונקולוגית כמובן), רוב סוגי התרופות ואפילו כניעה לתרופה ביולוגית... 

אפשר לומר שאני כבר חולה אונקולוגי בדרגת חגורה שחורה. מקצוען אמיתי שכבר אמור להכיר את כל השטיקים של הכורדומה המהממת שלי, ושל מערכת הבריאות, או לפחות ככה חשבתי.

בערב בהיר ונעים אחד גיליתי שאני לא סתם שייך לקבוצת חולים מצומצמת ונדירה, אלא שאנחנו ממש 'דם כחול'. גיסי שלח לי כתבה שחשפה שלזמר האגדי פרדי מרקורי הייתה בת סודית, וזה לא הכל – היא נפטרה מכורדומה בדיוק כמו שלי. פתאום הייתה תחושת שייכות לגדולה, אבל יחד איתה חזר החשש שיש סוף, והוא לא תמיד רחוק כמו שהבטיחו (לפני שחזרו בהם מההבטחה, ואז חזרו מהחזרה... רופאי היקרים).

אני מחשיב את עצמי לעמיד יחסית, למרות שכל ניתוח מעמיד את זה במבחן מחדש. כרגע אני ברמת עמידות של 'מיניונים' (כולל האהבה לבננות). אבל יש דבר אחד ששובר אותי וגורם לי להודות שאני לא אישה בהריון: בחילות. מאז שהתחלתי את התרופה הביולוגית הודיתי שאין לי תופעות לוואי 'קלאסיות' כמו בצקות, אלא 'רק' קצת בחילות... ואז עוד קצת... ואז הרבה יותר מדי, בתוספת שלל כאבים מוכרים בעוצמה מוגברת.

אחרי שבועיים-שלושה לא קלים (אבל מי סופר), ועוד שלושה ימים של התדרדרות מהירה, החלטתי שפשוט התגעגעתי לריח של בית החולים. אז במקום לקחת את אשתי המהממת לבית קפה, יצאנו ביום חמישי בבוקר לדייט במיון בשיבא. מומלץ מאוד. המהירות הייתה במינימום 'סוניק': תוך פחות משעה כבר קיבלתי עירוי. רק כשהכל התחיל להשפיע, נזכרתי פתאום שיש מיון אונקולוגי נפרד, בזכות הרופאה הנפלאה שטיפלה בי. תזמון מעולה לזיכרון של דג זהב.

וכדי שלא יהיה משעמם, חייבים להוסיף לכל הסיפור הזה את המילה הקסומה: ביורוקרטיה. מילה קטנה שמסתירה המון צרות. דוגמה קטנה שממחישה את המצב: אני לוקח כבר שלושה חודשים תרופה ביולוגית, שלמרות שחיפשתי לא מעט, לא מצאתי אפילו מאמר אחד שמקשר בינה לבין המחלה שלי. למה? כי כדי שהאונקולוג שלי יוכל לבקש את התרופות שבאמת צריך, אני נדרש 'לשרוד' 4 חודשים עם התרופה הזאת. בעוד שבועיים נגלה האם להיות מופתעים ששום דבר לא קרה, או שבטעות זה קצת עצר. מפלאות הביורוקרטיה הרפואית בישראל.

אבל אם להודות על האמת, אין הרבה דברים שמשפיעים באמת על כורדומה, ואחוזי ההצלחה של תרופות ביולוגיות, נמוך יחסית.

סיכום המסע: מהפעמון ועד הבית

כבר מריחים את הסוף, ויש ממש הרגשה של סיום קורס. לא חשבתי שאתרגש כל כך כשכשיגיע תורי לצלצל בפעמון בסוף הטיפול האחרון שלי. במשך שבועות ראיתי ומחאתי כפיים לכל מי שסיים את הטיפולים שלו, ראיתי איך כל אחד נעצר בדלת בפעם האחרונה ומצלצל – וכשהגיע תורי, הופתעתי מההתרגשות. כל האנשים מסביב מחאו כפיים על תקופה של מספר שבועות, עם עליות ולא מעט ירידות, שהגיעה לסופה. מיד אחרי הצלצולים קיבלנו הזמנה לטקס סיום של המרכז, אליו מוזמנות כל משפחות הבוגרים. כמו שתמיד רציתי – להיות "בוגר" בארה"ב.

כדי לא להרגיש שפספסנו דבר, התחלנו לעשות רשימות של כל מה שתכננו ומה שעדיין לא הספקנו. זה הוביל לנסיעה של שלוש שעות שהפתיעה את כולנו: אני נהגתי כמעט ללא הפסקה ולא נרדמתי כל הדרך לנקודה ממנה יוצא הסיור לצפייה בלווייתנים. לווייתנים אמנם לא ראינו, אבל כיאה לתיירים היינו מרותקים לדולפינים שליוו אותנו רוב השייט. את הדרך חזרה כבר לא נהגתי; שרון חזרה להיות הנהגת של כולנו. הטיול היה מוצלח למרות חוסר המזל עם הלווייתנים, ומיד התחלתי לחפש את הדבר הבא שצריך להספיק לפני החזרה ארצה: פארק שעשועים.

מובן שהייתי במיעוט ברצון ללכת ל-Six Flags לרכבות הרים משוגעות, אז הצלחתי למצוא מקום שהיה קל יותר "למכור" לשרון ולילדים: פארק של ניקלודיאון בתוך קניון ענק שיש בו עוד מלא דברים משוגעים. הילד שבי, בן השש-שבע, קפץ החוצה והצלחתי ללחוץ על כולם להיות מוכנים לפני תשע בבוקר. הגענו כל כך מוקדם שרק התחילו לפתוח את המתקנים. רותם המתוק כל כך רצה לעלות על מתקן, אבל כזה של גדולים. הוא צוות אליי ושרון הייתה עם מורן. הרבה זמן לא זזתי כל כך מהר כשרותם משך אותי ממתקן למתקן (שחלקם עוד לא נפתחו), עד שהגענו למתקן הנחשק.

הוא נראה ממש תמים וקליל, במיוחד כשראינו ילדה אמריקאית חביבה בת 14 נשארת עליו לעוד סיבוב. התיישבנו בנוחות בכיסאות שהיו מחוברים לעמוד שלא נראה גבוה במיוחד. המתקן התחיל להתנדנד, מה שהקל על ההרגשה שלי. אמרתי לעצמי: "מגניב, נדנדה אקסטרים, יופי של התחלה". אבל אז הנדנוד התגבר לרמה שהתחלנו לראות את התקרה הגבוהה של הקניון פתאום צצה מולנו. כל מה שיכולתי לומר לבני היקר וגם לעצמי היה: "זה נגמר עוד רגע". ואז המתקן החליט פתאום להשלים סיבוב מלא.

מעכשיו קרו שני דברים: בקול אמרתי, בתקווה שזה ירגיע את שנינו, "זה כבר נגמר, אין סיכוי שיש עוד הרבה סיבובים", ובלב ספרתי סיבוב אחר סיבוב. אם זיכרוני לא מטעה אותי, היו לפחות שישה "לופים" שלמים. לא בדיוק ההתחלה האידיאלית ליום כיף בפארק שעשועים. נרגענו רק אחרי "מתקן מכונת הכביסה" הנוראי והמבטים הנוקבים על אותה ילדה שנשארה, כמובן, לעוד סיבוב. המשך היום השתפר ממתקן למתקן, ולקראת הצהריים המקום התמלא בתורים שקיימים רק בארצות הברית. כולם היו מרוצים ויכולנו לעזוב לפני ההמתנות ההזויות.

הגענו כולנו לטקס הסיום שהיה מנוהל לתפארת. היו שם בוגר ותיק של המכון שגר באזור, עוד ארבעה מטופלים שסיימו באותו שבוע והמשפחות שלהם. היו נאומים של מנהל המכון, הבוגר הוותיק ואז של כל בוגר חדש. הנאום שלי היה קצר בהרבה ממה שצפיתי וכלל בעיקר: "תודה רבה לכולם ותודה שבאתם". מזל ששרון קפצה כרגיל להצלה והצליחה לרגש הרבה יותר.

מתברר שהתזמון שלי תמיד היה דפוק, כי יום אחרי שעזבנו סופית את מכון ההקרנות, כל הגוף שלי פשוט קרס. אחרי ניסיון להסביר בטלפון לרופא האמריקאי מה זה "אופטלגין", החלטנו פשוט לתת לזה כמה שעות. אכן הכל נרגע, וחזרתי להיות מעצבן כהרגלי.

מספר הארגזים ששלחנו הביתה וקיפול הדירה לא השאירו עין יבשה. למרות ששלחנו לא מעט בדואר, המזוודות שלנו עדיין היו מפוצצות. נפרדנו מכל מי שהיה בקשר איתנו ועזר לנו בתקופה הלא קלה הזאת, ובוואן מוזר עם נהגת שודים נחמדה, נסענו מוקדם בבוקר לשדה התעופה להיפרד מחופשה מוצלחת ממש. :)