סיכום המסע: מהפעמון ועד הבית

כבר מריחים את הסוף, ויש ממש הרגשה של סיום קורס. לא חשבתי שאתרגש כל כך כשכשיגיע תורי לצלצל בפעמון בסוף הטיפול האחרון שלי. במשך שבועות ראיתי ומחאתי כפיים לכל מי שסיים את הטיפולים שלו, ראיתי איך כל אחד נעצר בדלת בפעם האחרונה ומצלצל – וכשהגיע תורי, הופתעתי מההתרגשות. כל האנשים מסביב מחאו כפיים על תקופה של מספר שבועות, עם עליות ולא מעט ירידות, שהגיעה לסופה. מיד אחרי הצלצולים קיבלנו הזמנה לטקס סיום של המרכז, אליו מוזמנות כל משפחות הבוגרים. כמו שתמיד רציתי – להיות "בוגר" בארה"ב.

כדי לא להרגיש שפספסנו דבר, התחלנו לעשות רשימות של כל מה שתכננו ומה שעדיין לא הספקנו. זה הוביל לנסיעה של שלוש שעות שהפתיעה את כולנו: אני נהגתי כמעט ללא הפסקה ולא נרדמתי כל הדרך לנקודה ממנה יוצא הסיור לצפייה בלווייתנים. לווייתנים אמנם לא ראינו, אבל כיאה לתיירים היינו מרותקים לדולפינים שליוו אותנו רוב השייט. את הדרך חזרה כבר לא נהגתי; שרון חזרה להיות הנהגת של כולנו. הטיול היה מוצלח למרות חוסר המזל עם הלווייתנים, ומיד התחלתי לחפש את הדבר הבא שצריך להספיק לפני החזרה ארצה: פארק שעשועים.

מובן שהייתי במיעוט ברצון ללכת ל-Six Flags לרכבות הרים משוגעות, אז הצלחתי למצוא מקום שהיה קל יותר "למכור" לשרון ולילדים: פארק של ניקלודיאון בתוך קניון ענק שיש בו עוד מלא דברים משוגעים. הילד שבי, בן השש-שבע, קפץ החוצה והצלחתי ללחוץ על כולם להיות מוכנים לפני תשע בבוקר. הגענו כל כך מוקדם שרק התחילו לפתוח את המתקנים. רותם המתוק כל כך רצה לעלות על מתקן, אבל כזה של גדולים. הוא צוות אליי ושרון הייתה עם מורן. הרבה זמן לא זזתי כל כך מהר כשרותם משך אותי ממתקן למתקן (שחלקם עוד לא נפתחו), עד שהגענו למתקן הנחשק.

הוא נראה ממש תמים וקליל, במיוחד כשראינו ילדה אמריקאית חביבה בת 14 נשארת עליו לעוד סיבוב. התיישבנו בנוחות בכיסאות שהיו מחוברים לעמוד שלא נראה גבוה במיוחד. המתקן התחיל להתנדנד, מה שהקל על ההרגשה שלי. אמרתי לעצמי: "מגניב, נדנדה אקסטרים, יופי של התחלה". אבל אז הנדנוד התגבר לרמה שהתחלנו לראות את התקרה הגבוהה של הקניון פתאום צצה מולנו. כל מה שיכולתי לומר לבני היקר וגם לעצמי היה: "זה נגמר עוד רגע". ואז המתקן החליט פתאום להשלים סיבוב מלא.

מעכשיו קרו שני דברים: בקול אמרתי, בתקווה שזה ירגיע את שנינו, "זה כבר נגמר, אין סיכוי שיש עוד הרבה סיבובים", ובלב ספרתי סיבוב אחר סיבוב. אם זיכרוני לא מטעה אותי, היו לפחות שישה "לופים" שלמים. לא בדיוק ההתחלה האידיאלית ליום כיף בפארק שעשועים. נרגענו רק אחרי "מתקן מכונת הכביסה" הנוראי והמבטים הנוקבים על אותה ילדה שנשארה, כמובן, לעוד סיבוב. המשך היום השתפר ממתקן למתקן, ולקראת הצהריים המקום התמלא בתורים שקיימים רק בארצות הברית. כולם היו מרוצים ויכולנו לעזוב לפני ההמתנות ההזויות.

הגענו כולנו לטקס הסיום שהיה מנוהל לתפארת. היו שם בוגר ותיק של המכון שגר באזור, עוד ארבעה מטופלים שסיימו באותו שבוע והמשפחות שלהם. היו נאומים של מנהל המכון, הבוגר הוותיק ואז של כל בוגר חדש. הנאום שלי היה קצר בהרבה ממה שצפיתי וכלל בעיקר: "תודה רבה לכולם ותודה שבאתם". מזל ששרון קפצה כרגיל להצלה והצליחה לרגש הרבה יותר.

מתברר שהתזמון שלי תמיד היה דפוק, כי יום אחרי שעזבנו סופית את מכון ההקרנות, כל הגוף שלי פשוט קרס. אחרי ניסיון להסביר בטלפון לרופא האמריקאי מה זה "אופטלגין", החלטנו פשוט לתת לזה כמה שעות. אכן הכל נרגע, וחזרתי להיות מעצבן כהרגלי.

מספר הארגזים ששלחנו הביתה וקיפול הדירה לא השאירו עין יבשה. למרות ששלחנו לא מעט בדואר, המזוודות שלנו עדיין היו מפוצצות. נפרדנו מכל מי שהיה בקשר איתנו ועזר לנו בתקופה הלא קלה הזאת, ובוואן מוזר עם נהגת שודים נחמדה, נסענו מוקדם בבוקר לשדה התעופה להיפרד מחופשה מוצלחת ממש. :)