היגיון הוא תמיד מצרך נדיר. במיוחד במצב שאני הייתי בו. קיבלתי חוברת דפים שלמה של מרשמים. היא יכלה למלא עגלה בינונית של סופרמרקט.
יש משהו קוסמי ממש, שעדיין ללא פתרון עד היום: המרשמים של בית החולים לא מותאמים לקנייה בבית המרקחת! זה הכי הגיוני. מישהו אחרי ניתוח, שנראה כמו הזומבי השכונתי, צריך עכשיו לעבור אצל רופא המשפחה שלו. כל זה כדי שימיר אותם. פשוט לדפים בצבע אחר ועם חותמת שונה.
אצלי זה אמר שבקושי ישבתי, עמדתי או בכלל נשמתי. הייתי צריך לנסוע עשרים דקות לכל כיוון. לבקר את רופא המשפחה שלי. שביקש ממני להגיע, על אף שגם אבא שלי וגם אשתי הציעו לאסוף עבורי הכל. אז הגעתי. רופא המשפחה ראה אותי. הייתי בצבע של המשקוף שלו, וזה גם הרגע שנפל לו האסימון שאני לא באמת במצב תקין. מעולם לא ראיתי אותו מנפיק מרשמים במהירות כזאת.
גם בבית המרקחת כולם פינו את הדרך לזומבי. הרוקח הצליח במהירות שיא לקבץ את כל התרופות. כולל להיכנס לכספת, בשביל הנרקוטיקה הבאמת כבדה.והפעם עקפתי את כל הזקנים. עם שלוש שקיות גדולות של קופת חולים כללית, ועם כל ההנחות – יותר מ-1000 שקל עלו התרופות.
אני לא יודע אם כולם הסתכלו המומים על כמות התרופות. אולי עליי, שאני בכלל מצליח ללכת. או אולי על השילוב. כל הדרך חזרה לרכב, מזל שאמא שלי הכינה "פסק זמן" טרי שהציל אותי. לעוד עשרים דקות של נשימה. בכל סיבוב ופס האטה שאבא שלי לקח. ותוך כדי ניסיתי להיראות רגוע, בשביל שאבא שלי לא יבהל עוד יותר. כל הדרך למצב שכיבה.
בדיוק כשחשבתי שאת החלק הקשה עברתי ואני כבר בבית, התעוררתי לעוד יום. והיום הזה שונה. אני בבית ואין צוות רופאים שבא כל בוקר לדבר רק עליי כמה דקות. אין צוות אחיות שמנטרות ועוזרות בכל דבר. ולא לשכוח את כל הצוות התומך מסביב. הפעם זו המשפחה הקרובה. ורוב הזמן בתכלס, אשתי. עם שני ילדים שממש רוצים לקפוץ, לחבק ולעזור. הם מנסים, אבל עדיין לא ממש יכולים.
הבעיה הראשונה שנתקלתי בה הייתה לקום ולשכב בחזרה למיטה. משהו לא הסתדר בשינוי הזווית. המעבר ממאוזן לאנכי טמן בחובו עולם חדש של כאבים. בכל מיני סוגים וצבעים. במעבר ההפוך היה לוקח לי הרבה זמן להתאושש.
באותה תקופה הרגשתי קרוב מאוד לחיה שאני מאוד אוהב – זיקית. לא ידעתי עד אותו הרגע באיזו תדירות ובקלות אחליף צבעים. גיליתי גם גוונים נוספים: מחיוור ולבן, ועוד צבעים מעניינים. מעולם לא חשבתי בכלל שזה אפשרי.
למרות שנחתי ואגרתי כוחות בבית החולים עשרה ימים, עדיין הייתי גמור בימים הראשונים בבית. אפילו ניסיתי להשלים עוד שעות שינה. לנסות להתאקלם לסדר יום חדש.אבל העייפות לא ממש עברה.
בהתחלה, רק היציאה ממצב שכיבה ומעבר לסוגים שונים של ישיבה היה האימון היומי שלי. לאחר מספר ימים הצלחתי לשבת באותה פוזיציה יותר מחמש דקות. התחלתי אפילו לנסות לחזור לצייר קצת.
נקבע לי מראש תור אצל הנוירוכירורג שלי, כחודש אחרי הניתוח. אבל שבועיים אחרי הניתוח הוא התקשר. ביקש פגישה כמה שיותר מהר. לא לדאוג, אני עדיין הייתי בשלי. ניסיתי לצאת מהאשפוז ומהכאבים לפעילות כמה שיותר מהר. בכלל לא ייחסתי שום חשיבות להקדמת הביקורת.
זה נחת בדיוק ביום הוצאת התפרים – כיף גדול. אני הייתי בשלי. חישבתי איפה לחנות שיהיה קרוב ונוח לי להליכה. האם ללכת קודם למנתח או להוציא תפרים? מכיוון שכבר הייתי מנוסה בתורים בבתי חולים, החלטתי ללכת קודם להוצאת התפרים. למזלי, לקחתי פתק לתור. ישר עליתי לפגישה עם המנתח. בתקווה שזה יהיה קצר ומהיר. וכך אספיק לחזור בזמן לתור שלי. שוב, אצלי בראש הוא בסך הכל רצה להגיד שלום.
עליתי עם אבא שלי למשרד. אני תמיד שם לב לדברים החשובים. הרופא היה יותר חיוור מהקיר שמאחוריו. דכאוני יותר מביום השואה. הוא התחיל להסביר ולהתנצל על המצב הממש נדיר והמורכב שאני נמצא בו. שיש מצב שהם רצו מהר מדי ועוד. בזמן הזה אני כבר איתרתי את כל סוגי הפסלים, תמונות, בובות, שלדים של כל עמוד השדרה. רק צוואר. ולמה לעזאזל יש לו גלובוס ענקי ופסל של סוס? כי זה מה שחשוב באמת.
מיותר להזכיר שחשוב לבוא עם מבוגר אחראי לפגישה חשובה כזאת. הפעם אבא שלי זכה בכבוד. ובזמן שהוא התחרה עם הרופא מי יותר חיוור, הוא דאג לשאול את כל השאלות. לרשום את כל מה שחשוב. ואני דאגתי לרומם את רוחו. ועדיין לא לעכל את המצב שהייתי בו. הדבר היחיד שהיה לי לומר: "אז מה אמרת? איך השם של מה שיש לי שוב?". כיף גדול, אבל רק לי.
משם, במצב רוח פחות מרומם של אבא שלי והכחשה נהדרת שלי, ירדנו בחזרה לתור. מבחינתנו, בטוח עבר כבר מזמן. עברה יותר משעה וחצי. ובזכות אלת המזל שלי, האחות בכלל עדיין לא הגיעה. עיכוב זה אפשרי בהחלט.
ולאחר שכבר מחכים בתור ארבע שעות, אין כבר ממש צורך בטריק הידוע. כבר הייתי גמור מעייפות. נרדמתי בזמן הוצאת התפרים. ואז סיימנו את כל הסידורים לאותו היום. חזרנו הביתה עם חבר/ה חדש: קורדומה. לפחות היה לי שם למחלה שלי.
בואו נגיד, שמאז, רק שרון מגיעה איתי לפגישות חשובות עם רופאים.
No comments:
Post a Comment