המרוץ לשחרור מהאשפוז הראשון

  

הכל יחסי בחיים אבל להיות במיטה בחדר עם עוד חולה או אפילו שניים, זה לוקסוס אחרי חדר הטיפול הנמרץ במחלקה. 

שלושה מטופלים בטיפול נמרץ זה נחשב חדר ריק ועם זאת כמות הרעשים והמבקרים היא הזויה בחדר טיפול נמרץ, למרות העובדה שלא ממש הייתי בהכרה בשלושה ימים האלו, הכאבים, ההסתגלות, המעבר מהרדמה לטשטוש, לדמדומי כאב, משכיבה אחרי ניתוח מורכב, לישיבה, להליכה (כמה קיללתי את שרון), ולכן, הייתי מאד מרוצה לעבור לחדר רגיל בו אפילו זיהיתי וזכרתי את כל מי שהגיע.ה לבקר. 

כישרון הניהול המופתי של שרון נכח כאן כאשר שרון ניהלה את מי שיבוא לבקר, מתי ולכמה זמן מה שהוריד ממני את ההתעסקות והאמת גרם לזה להיראות כמו תוכנית מתוכננת של מבקרים, אני ניסיתי לא להקשיב לה כשהיא פרסה בפני את התכנית היומית, ואז זאת גם הייתה הפתעה. 

 משפחה, חברים, חברים מהעבודה לפעמים אפילו היו שילובים מעניינים ובדרך כל מוצלחים בין כל מעגלי החברים. 

נכון שתמיד אנחנו אומרים - אל תביאו כלום? באמת שהתכוונתי לזה, אבל זה גם היה מגניב לקבל הפתעות. עם הזמן פיתחתי יכולות על, זיהוי של מה שכל אחד כנראה יביא לי כשיבוא לבקר, שוקולדים מהדרך מהעבודה, מתוקים מרולדין מהכניסה לבית החולים, סלסלת פירות מוגזמת, אפילו בובות פרווה כי יש לי אהבה לבובות, ולמי שממש לא ידע מה להביא אז בחירה מנצחת של בלון הליום מרחף עם דמויות מצוירות עשתה לגמרי את העבודה, והעבודה היא - הרחבת חדרי הלב, בפשטות, להגיע ולהפתיע (גם רק להגיע עובד).

קשה להבין שאחרי ניתוח אין הרבה זמן פנוי כל כך, בין פיזויותרפיה בסוגים וצבעים שונים, לבדיקות דם, צילום רנטגן, MRI, CT, PET CT, כאשר אף אחת מהבדיקות לא באותו הבניין. זה תלוי במצב - אם חס וחלילה החולה לא מקובע למיטה אז הוא צריך לעבור לכסא גלגלים כדי להגיע לבדיקה; כל תנועה הכי קלה זה סיפור לא קל של התאוששות אחרי, שלא לדבר על חס וחלילה להתעטש, זה 40 דק עד שהצבע חוזר ללחיים. 

אני יודע שמבקרים זה דבר חשוב אבל במינון נכון, חשוב לא להתבייש כשמרגישים שזה יותר מדי וצריך קצת לנוח, אבל אם איך שהוא מרגישים לא נעים מול מי שבא לבקר נניח מרחוק, הירדמות ספונטנית כנראה תעבוד.

כנראה, כי למרות שלא הייתי צריך אף פעם לזייף אותה, גיליתי שהיא תמיד עובדת. מספר פעמים מצאתי את עצמי חוזר להכרה כאשר בקסם חבר שלי מהעבודה נעלם ואחותי יושבת ומחכה שאתעורר. 

הצוות, קודם כל, ב -99% מהשאפוזים הלא מעטים שלי הצוותים היו מופלאים, באמת. ברמה שבהתחלה היינו מופתעים מזה, אבל עם הזמן ההערכה הגבוהה שהיתה לנו ממילא למערכת הבריאות, רק גדלה והתמלאה בניואנסים שונים.

אני למדתי לא להתווכח עם הצוות התומך במחלקה ולעשות (עד כמה שהצלחתי) את כל מה שהן אומרות, כי לא משנה כמה זה היה כואב ומתיש תמיד הייתה תזוזה חיובית אחרי התאוששות לא קלה. 

ואף על פי שבאמת הצוות ניסה לעשות הרבה מעל ומעבר לעזור וכולם היו חיוביים מאד, עדיין היה לי חשש אחד קטן ולמדתי למדוד את רמת האיום לפי מהירות התזוזה וגודל החיוך של הפיזיותרפיסטית הנהדרת שלי. ככל שהיא נכנסה שמחה יותר לחדר, אני ידעתי שאני הולך לסבול יותר, אם היא נכנסה עם אביזרים מוזרים אז החשש רק עלה ולא משנה כמה תמימים המכשירים נראו, למשל קופסא מפלסטיק עם כדורים צבעוניים שנראתה כאילו נלקחה מהמדפים של שילב, זה מכשיר עינוי סיני למי שעבר ניתוח שכלל גם את איזור הריאות, ובסך הכל צריך להכניס או להוציא אוויר (תלוי בתרגיל) ולגרום בתקווה לכל שלושת הכדורים לרחף. 

יש לי יתרון שלמרות שאני ממש אוהב אוכל טעים, אני עדיין מסתדר ובשקט ובשקט שאף אחד לא ישמע אפילו אוהב אוכל של בתי חולים, למרות הדעה הרווחת שהאוכל של בתי חולים הוא זוועה, ואם רוצים שהחולה יתחזק כדאי להביא אוכל מבחוץ, ולזה יש גם סיכונים שחולה במצבי לא תמיד רוצה להתמודד אתם, אז לא מעט פעמים הטריק שלי היה לאכול אוכל מבחוץ רק כשאני יכול לרדת מהמיטה ואז הייתי בכוננות תזוזה מהירה וקלה יותר לשירותים/ מקלחת המדהימים של המחלקה שבה הייתי מאושפז. אבל את זה למדתי אחרי האשפוז השלישי.

לאחר כמעט 10 ימים ולפחות מיליון בדיקות אם תשאלו אותי הגיע טופס טיולים בשביל שאוכל להשתחרר. זה בדיוק הזמן שבו כל בעלי המקצוע הנדרשים נעלמים, ואני נמדד ביכולת הסבלנות שלי, ממתין לשני דברים - מכתב שחרור מהמחלקה ושיבואו לשחרר אותי מהמכשירים. האחות תמיד אבל תמיד תגיע עם חיוך מאוזן לאוזן ותוך עשרים שניות מצאתי את עצמי מנותק מכל המכשירים, האחות עומדת מולי מחייכת עם כל הציוד שלי מקופל ומאחלת לי שאהיה בריא ושלא נתראה שוב, גם אני קיוויתי שלא, זה פחות עובד לי. ביציאה ממש מהמחלקה שרון שמה על דלפק המחלקה כמות שוקלד שמספיקה לשתי מחלקות ואני מקבל דף שאלות והסברים שבאותו הרגע נשמע לי די אידיוטי. 

איך אני חוזר? האם מישהו אוסף אותי? האם יש מעלית בבניין שלי? ועוד...  

כמעט על הכל עניתי כן וברור ולא ממש הבנתי למה זה כל כך חשוב כל השאלות האלו, אבל מהר מאוד בדרך חזרה כל בור, אפילו סיבוב ששרון לקחה בעדינות הכי מרבית שיכלה אני הרגשתי עד עצם הזנב שלי. כשהגענו הביתה בדיוק הגיעה הודעה שתיקנו את המעלית, רק אז הבנתי את כל השאלות של האחות בשחרור כי אני ספרתי כל צעד עד המיטה בבית ולקח רק עוד שעה עד שהצבע חזר ללחיים שלי וחזרתי לנשום. 

 אז מהן המסקנות שלי?

1. לתת למישהו שדואג לכם לנהל את הלו"ז, גם ככה לא תוכלו בד"כ, וזה מייצר סתם עומס של מתי לבוא? מה להביא?

2. לקבל בהבנה את הצוות מראש, ולא לוותר על שאילת שאלות ונוכחות של מישהו איתכם - לפחות לשעות ביקור רופאים וזמנים חשובים במהלך היום.

3. סבלנות ועוד סבלנות, אנחנו לא היחידים במחלקה.

4. אם אנחנו לא יכולים להרגיע את עצמנו לבד - מהפסיותרפיה / מבדיקות /אחר - למנות מישהי.ו אחד "חסר רחמים" שיעזור לנו לעבור את זה.

וזהו, יצאתי והייתי בטוח שנפרדנו, הקרודומה ואני, אבל המסע רק התחיל, ולכן יש בלוג, ואשמח מאוד לשמוע מה אתם חושבים.