תיאום ציפיות

מכיוון שכח העל שלי הוא התעלמות / הדחקה ולא הייתי מוכן לחשוב אפילו על האופציה שאולי זה כן יהיה גידול לא שפיר, אז חוץ מלשים ידיים על האוזניים ולצעוק לה לה לה כמו הילדים עשיתי כמעט הכל כדי לא לחשוב על זה, וכמה ימים קודם לכן חבר מהעבודה הגיעה מזועזע מגידולון שגילו לו, מהר מאד הסירו ושלחו לביופסיה ואני חיזקתי אותו על הטיפול המהיר ובתקווה שיחזור שפיר, ובתמימות רבה המשכתי להסביר לו בביטחון מלאה שבגלל המהירות והגודל של הגידול שלי אז שלי בטוח יהיה שפיר (כנראה רצון פנימי חזק מאד). כמובן שהמחשבה הזו ישבה על בטחון מוחלט של הרופאים שלי שהוא שפיר, שכן המיקום והגודל - לא התיישבו עם אפשרות אחרת. 

בזכות שרון הצלחנו למצוא תאריך ממש מוקדם לניתוח בתל השומר, ממש כמה ימים וברור שפשוט זה לא יהיה ורגע לפני שהתאשפזתי קיבלתי בשורה מהחבר מהעבודה שקיבל תשובה טובה לגבי המצב שלו, אז נרגעתי לגבי מצבו והיה לי ברור שזה בטוח יהיה המצב שלי בהקדם ובוודאות (דמיון יוצר מציאות). 

כל הכנות טרום הניתוח עברו חלק יחסית. רק להעביר את תוצאות בדיקות הדם למערכת של תל השומר לקח שעות; טיפ קטן להדפיס יחסוך לא מעט זמן (שרון אמרה לי רק חמישים פעם משום מה עדיין לא הקשבתי כמו שצריך). ואז המרדים, המנתחים, תורנות שמירה על הילדים. ואני, אל חשש, הייתי מפוקח למצב, וחשבתי לעצמי בתמימות שאחרי הניתוח יביאו לי את המחשב ואני אעבוד לי מהמיטה כבר באותו היום, או יום אחרי. 

התאשפזתי בנוירוכירורגיה בגלל מחסור במיטות ואחרי הניתוח תוכננתי לעבור לכירורגית חזה. לא ממש ישנתי בלילה, החשש הגדול שלי הייתה המקלחת ב 05:30 לפנות בוקר; אני שונא מים, אבל ממש. 
לימים למדתי, וחשוב שתדעו -  גאונות העיצוב בבתי חולים -  מקלחת שהיא גם שירותים, הכל מותאם לנכים מה שמוסיף כל מיני עמודים מוזרים וכסא גלגלים שניתן להתקלח עליו; כאילו יש המון מקום מיותר בריבוע המצומצם הזה, עם הכנה אפילו לווילון שאף פעם לא קיים אלה תחליף גאוני של מגב, ואפס מקום לטעויות ומאה אחוז שהדברים ירטבו. 
מנוסים בנושא בודקים לפני הכניסה למקלחת שהמגב קיים כי הוא הכרחי בשביל להצליח לצאת יבשים משם, אני חושב שבשביל ליצור אינטרקציה בין החולים תמיד יהיה מגב אחד פחות ממה שצריך במחלקה ואני לא אדבר על כמות הכסאות, מצרך נדיר מאד במחלקות מסויימות.  

לפני ניתוח צריך להתקלח עם סבון מיוחד בצבע אדום שזאת הבעיה הכי קטנה שלו, דיי קשה להבדיל בינו לבין חול, ולקינוח ללבוש לבד את החלוק ההפוך, שאני תמיד בוהה בו מספר דקות להבין מה הולך לאן וגם לקשור את כל הקצוות שזה לפחות ידמה צורה של פריט לבוש מינימלי. וברגע שהצלחתי כל מה שכיוונתי עליו זה מהר מהר לחזור למיטה כי כל שניה שעברה מתגבש לי ארטיק ישבן (זוכרים שאני שונא מים? אז מים ומזגן של בית חולים זה סיוט, רק שם את זה פה). 

וזה גם הרגע שאסור בתכלית האיסור לוותר על שתי שמיכות,  זה השלב שאני נאחז בהן כמו ילד עם סוכריה, ואף יותר בחדר ההמתנה לפני ניתוח, שבו יש טמפרטורה שנוחה מאד לפינגוונים, ומלאה אנשי צוות שכולם עם קצר ולא מפסיקים לזוז בכדי שלא יקפאו. 

 מסתבר שדמיון או חוסר דמיון לא באמת יוצר מציאות ושיש לרופאים האלה הרבה משחקים וזמן בזמן הניתוח לשחק בנגרות.  

דבר ידוע לכל הוא שבמהלך הניתוח לוקחים חלק קטן מהגידול ובשולחן הניסויים מקפיאים אותו וצובעים אותו  / מקפיאים אותו, והתגובה של הרקמה לדבר יכולה להצביע על סוג הגידול, ממש כמו בתיכון בשיעור מדעים ליד הצפרדע. כפי שקרה עד עכשיו המזל לא האיר לי פנים ולחיים יש ממש תוכניות משל עצמם, הצבע שיצא להם היה בדיוק זה שהם וגם אני לא רצינו שיצא.  

רק שאני עדיין לא הייתי מודע לזה. 

עם היציאה מהתאוששות, אותה אני לא זוכר, אני נכנס לשלושה ימים ליחדית טיפול הנמרץ של המחלקה. גם אני לא הכרתי את החלק הזה, טיפול נמרץ בתוך מחלקה. אני מודה שאלו היו שלושה  ימים של קיטועים, חלקים מסויימים שאני זוכר ואז שוב יש חורים שחורים. 

מעבר לזה שהניתוח שלי היה בעמוד השידרה מה שאומר שאין אופציה לתת יותר מדי דברים וגם אפידורל היה אסור לי, אז נח ממש לא היה לי ועד היום אני עדיין לא החלטתי אם כאבי התופת היו הדבר הכי גרוע, או שאלו היו  גרבי הלחץ, מסתבר שיש באמת דבר כזה וזה מגרד מאד מאד מאד, נועדו להזרים את הדם ולהימנע מבעיות נוספות בגלל מחסור בתנועה. 

נראתי כמו הכרית שעליה שכבתי ועדיין תיאום ציפיות או חוסר ציפיות הן דבר מעניין, כי האחיות והאח המהמם שהיו שם לא התעלמו מהמצב אבל מבלי להתבלבל למרות שהכרית הייתה פחות לבנה ממני הם הורידו אותי להתחיל להסתובב מהר מאד, אכן הייתי כל כך מסטול וכאוב שאני לא בטוח שלא ריחפתי אבל בתום השלושה הימים האלו שמחתי כל כך לעבור למיטת חולים רגילה יחד עם עוד שני חולים בלבד ולהיפרד לשלום מכל המכשירים שלא מפסיקים לצפצף 24/7 . 

זה גם הרגע שהבנתי שעברו שלושה ימים.