בירוקרטיה למתחילים פאזל מיוחד

זאת הפעם הראשונה שהתחלתי להבין שאף על פי שאני מומחה לחוקי ההיגיון ואין כמעט פאזל שאני לא מסוגל להרכיב – לפאזל הזה יש חוקים משלו!  

הרי זה "הגיוני" שאם מספר גדול של רופאים נבהלים מגודל של גידול והמיקום שלו וצריך לברר מהר מאד מה לעשות, אז פתאום עוצרים הכול באמצע הריצה מעל פני התהום ומרחפים באוויר, כי מסתבר שיש עכשיו המון זמן, כדי להבין שאני בכלל שייך לקופת חולים שלא עובדת עם בית החולים הזה, ושאולי דווקא ייקח לי פחות זמן לקבל MRI אם לא אהיה מאושפז... אלא אם כן אהיה מאושפז במחלקה אחרת, כמובן בירוקרטיה למתחילים.  

כל זה אחרי שרופא המשפחה שלי ברוגע יחסי שלח אותי ביום שישי בערב למיון כי זאת כנראה תהיה הדרך המהירה ביותר לקבל MRI, ובגלל שהגידול שלי הוא לא בראש אז צריך למצוא כירורג חזה בתורנות בשישי נראה שלזכות בלוטו יהיה יותר קל, זאת לא בדיחה מצחיקה בכלל/

אז אחרי כמה שעות טובות של המתנה במיון תל השומר (המופלא) הגיע מישהו שקשור איך שהוא לכירורגית חזה,  ומצאתי את עצמי מסביר מה קרה, ואז הוא בהה בי, אז שרון הסבירה שוב - קצר יותר ותוך חמישה משפטים הוא אמר שברור שעד שכבר סגרו את ה MRI למיון ללילה, והוא אכן אישר שזה קשור למחלקה שלו אבל שנחזור ביום ראשון על הבוקר ומומחה עם שם עולמי בתחום יידע איך ניגשים למצב כזה (מרגיע מאד). במקרה זה הרופא שהוא מתמחה אצלו (מי לא מאמין עכשיו באלת המזל / באלהים / בחתול מנופף?)

אז הגענו לרופא, והבנו שהכי חשוב זה MRI, רק מ, אין תורים קרובים.
משום מה בתוך הטורנדו הזה כנראה היה יותר נח להתעסק בבירוקרטיה ובפרטים הטכנים וזה מה שנראה לנו הגיוני באותו הרגע, ברמה שכל מי שהיה סביבנו כבר הפעיל את כל הקשרים, חברים, חברים לעבודה, אנשים אקראים ברחוב ועוד כדי להבין מי יכול לעזור. 

ומסתבר שלכולם יש תמיד חבר שמתמחה בנוירוכירורגיה ויכול לסדר מחרתיים תור בבית חולים הקרוב לביתנו (בדמיון שלו), אבל אז, סידרו לנו תור, בסך הכל שעה נסיעה ב-01:00 בלילה, וכדי להוסיף אווירה אפוקליסטית לכל המצב מצאנו את עצמנו קצת אחרי חצות בעליות המפותלות של הרי ירושלים, כיוון עין כרם, בזמן שאני מכין את עצמי לשינה במכונה שמרעישה כמו תותחנים, שרון בטוחה שהיא בראלי באירופה ומתחרה על המקומות הראשונים. 

לוקחת כל סיבוב לפחות על 100 קמ"ש, מאותתת לבאים ממול להוריד את האורות הגבוהים, מוצאת את המקומות שמותר לעקוף בהם והכל ברוגע מופתי ממש זן בנהיגת מרוצים. 

ללא קשר למצב העגום שלי, הייתי ממליץ ללכת לטייל בבתי חולים בלילה, האווירה מושלמת לכל סרט אימה ובניגוד ליום גם אין אף אחד שיוכל להכוין אותנו במסדרונות הארוכים והחשוכים, שכתמיד באמצע המסדרון תהיה מנורת הלוגן אחת מהבהבת לחזק את התחושה האפוקליסטית. עד היום אין לי מושג למה חצי בי"ח חשוך אחרי חצות, אבל ירושלים, לכו תבינו.

ולא לדאוג הבירוקרטיה לא מאכזבת אף פעם, אחרי לא מעט טעויות מצאנו את עצמנו במקום הנכון יושבים מול פקידה בחדר המתנה בחצות, שבניגוד לכל בית החולים הנטוש חדר המהתנה של ה- MRI שוקק חיים,.לא שמחנו לגלות שהקוד על הטופס שלי לא תואם לקוד של הבדיקה זה תמיד מעניין ומוסיף עוד משהוא קטן לעשות בהמשך, רק שאין אף עובד שיכול לעזור בקופה שלי בשעות הלילה. שמנו התחייבות וניכנסתי לשעה וקצת שבה אני בוהה בכתם באחד הקירות של המכונה, ומנסה לנמנם למרות כל הרעש והקור המקפיא, זאת המדיטציה שלי.  

יומיים אחרי עם הפיענוח עמדנו בצומת עם הרופאים שליוו אותנו ורצו לנתח אותי אתמול. עכשיו עם תוצאות ה MRI רצו לנתח עוד יותר מהר, והחבר של חבר שבזכותו קיבלתי MRI מהר, טען אחרי התיעצות שחייבים ביופסיה ואנחנו צריכים להחליט, אמנם לא החלטנו בזריקת מטבע אבל לא רחוק מזה , שני מנתחים מוכרים וותיקים וגם דיי רציתי כבר להתקדם, רציתי להיפרד כבר ממערכת היחסים המפוקפקת שלי עם עם הגידול שכבר התחלתי להמציא לו שמות, כבר סימן לסיים את מערכת היחסים הזאת. 

אל עבר הניתוח… ולמה לא ביופסיה, ומה קרה אז
בפוסט הבא