"אין חכם כבעל ניסיון" – מסתבר שיש הרבה אמת בפתגם הפשוט והעתיק הזה. ומניסיוני (שמתחיל גם הוא להיות די עתיק), יש מעט מאוד רופאים שאני מעדיף לראות מתוסכלים, מבולבלים ואפילו אמפתיים מאוד – רק לא עם חיוך קל.
כשרופא משפחה מחייך בזמן קריאת תוצאות של בדיקות, ברור שהמצב טוב, אולי אפילו ממש טוב. גם כשהמנתחים שלי חזרו אחרי שעברו, למשל, על תוצאות ה-MRI, הסתנוורתי מהאור שפגע בשיניים החשופות שלהם בחיוך – מתוך תקווה שזהו, הפעם הגידול לא יחזור. והם אכן הצליחו, בינתיים.
יש עוד שלל בעלי מקצוע שזו הרוטינה המקובלת והמתבקשת אצלם. ואז יש את האונקולוג – ולא, אני לא מתכוון רק לשלי. אדם בעל יכולות-על לשרוד אותי ולתת אוזן קשבת לכל השטויות שלי (ויש לא מעט כאלה), למרות שאין לו ממש מה לעשות עם מחלה "מהממת" כמו שלי, אולי לעכב מעט את ההתפשטות, גם זה, עדיין מוטל בספק לאור העבר.
לרוב אני כבר רגיל (כמעט כל הפגישות היו פגישות חירום) להיות מוזמן או לפני שעות העבודה או בסוף היום. על זה בפני עצמו אני מודה לו ממש, אבל יש בזה גם פוטנציאל מסוכן: פתאום יש לו זמן. ואמנם מופע הסטנד-אפ שלי מצוין, אבל אני מתעייף מהר יותר מפגישה לפגישה... :)
מעבר לכוחות הקשב העילאיים שלו והרצון לעזור, הוא גם ניחן בשלל פרצופים עצובים ככל שמצבי הופך לקטטוני יותר ויותר, שלא לומר הניסיונות שלו – יחד עם עוד לא מעט אנשי מקצוע – להבין אם יש עוד אפשרויות טיפול.
ככה אני מעדיף את האונקולוג שלי!
אבל אז, לפני כחודש, בזמן שרצנו מנקודה לנקודה בשלל בדיקות לפני הקרינה שהייתי אמור לקבל, הגענו לפגישה קצרה יחסית. הפעם הוא נראה כמו ילד שקיבל את המתנה שהוא ממש, אבל ממש רצה, ומנסה להתאפק לא לפתוח אותה עד שיגיע הביתה – קרינה רדיותרפיה בווליום גבוה.
הוא ישב עם חיוך קל והסביר במהירות את כל הפעולות שהוא צריך לעשות, מלווה במחוות גוף קלות ודילוג קליל כאיילה מעל משוכות הבירוקרטיה. סוף-כל-סוף יש לו משהו לעשות איתי – מה שאמור להיות חיובי.
רק שהסיבה לכך היא שפשוט כל שאר הדברים לא צלחו, וזה כבר ממש ממחוזות הביזאר של הרפואה. או כמאמר האיש עם מלא הניסיון: "כשזה הסוף של כוויותיי, הוא רק מתחיל".
אז בראש מורם של האונקולוג שלי, ועם שלל משימות בירוקרטיות שהוא הפיל עליי, יצאנו מהפגישה בהבנה שהוא מתחיל לעבוד ואני הולך להקרנה (בלי פופקורן). מרוב התרגשות, גיליתי למחרת שגם את המשימות שלי הצוות שלו כבר פתר.
מספר ימים לאחר מכן, קיבלתי ב-07:30 לפנות בוקר שיחה מהנוירוכירורג שלי, שבקול מדוכדך הודיע לי שלמרות כל המשחקים עם הפיזיקאי שלו, הם לא יצליחו להקרין את כמות הקרינה הדרושה, מבלי לסכן את חוט השדרה שלי.
בקיצור, אצלי מותר רק לרופא אחד להיות חינני ושמח – וגם זה, בטח לא במקביל.
No comments:
Post a Comment