מקצב צב לפאניקה מוחלטת

גם ככה יש לי קצב של צב. כשדברים מתקדמים במקביל ובמהירות - אז בכלל קשה לי לעקוב ולהישאר מפוקס. 

כל אנשי המקצוע סביבי הסכימו שאני צריך קרינה, אבל כדי לסבך - אז אחת כזאת שאין בארץ. קרינה גרעינית ולצערי הרב אין שום קשר לספיידרמן או דומיו.   

הרדיו אונקולוג שלי ודוקטור אוסטרי אחד, מומחה קרינה עולמי מארה"ב, בנה לי תכנית. ולא, זאת לא התחלה של בדיחה. 

כיאה לרופא מסודר, הדוקטור האוסטרי כיתב אותי על כל המיילים. אמנם מאוד מנומס מצידו, אבל גם לא הכי יעיל - במיוחד שמצאתי את עצמי עם מילון על כל מילה שנייה. 

במישור אחר, מצאנו את עצמנו רצים מפגישה לפגישה עם נוירוכירורג חדש בשבילנו - וותיק ומנוסה מאוד. לניתוח "קליל" (לפי דבריו) של החלפת הקיבוע מטיטניום לקארבון. 

מכיוון שיש לי ידע קטן בחומרים, אז אני מאוד התלהבתי מהכיוון החדש וצעד ראשון שלי להפוך לאופניים (לאט לאט אבל בטוח). את הרופאים זה פחות הצחיק. 

לאורך כל ההכנות הם הדגישו שהניתוח הוא קטן יחסית ולא קרוב לניתוח הגדול שעברתי. אצלי בראש זה אמר שההתאוששות תהיה קלי קלות. או יותר משאלת לב. 

 

לכל בית חולים יש נהלים, גישות ופרקטיקות עבודה שונות. ברגע שהתרגלתי לאחת מהן - הכל מתהפך במקום אחר. 

למשל, בשיבא כל ההכנות לפני ניתוח נעשות במחלקה עצמה, ודיי במקום אחד. לאומת זאת, באיכילוב הדברים שונים במקצת, ופתאום גיליתי שהוא הרבה יותר גדול ממה שחשבתי, ושאפשר ללכת יותר מעשר דקות לכיוון בקלות ולהישאר באותה קומה.  

הגעתי למחוזות שונים שהרגישו לי הרבה מעבר לגבולות בית החולים - גם הרגשה של יקום מקביל. 

צריפים שמזכירים לזקנים כמוני קצת את הבקו"ם, עם כמות לא פרופורציונלית של אנשים ושוב מערכת קריאת מספרים מגוונת שמזמן הפסקתי לחפש את ההיגיון שלה. 

רק להיכנס לצריף מצריך מינימום תואר ראשון כדי לדעת איזו אופציה בכל מסך LED משוכלל, וכל לחיצה מרגישה כאילו זה סוף העולם (אולי לא יהיה הניתוח) אם אני אלחץ על הכפתור הלא נכון. 

גם בתוך הבדיקה שהיא לא יותר מפורמלית, הרופאים נראו קצת מבולבלים ובדקו מספר פעמים וטוב שיש הכל ושלא בטעות הם פיספסו משהו, כי כל דבר ידרוש מספר צעדים לא קטן ממני. 

אחרי חצי יום עם זמן לא מבוטל של המתנה, קיבלתי את החותמת שמאשרת רישמית שאני מוכן לניתוח ויכולתי טוב לב עם מלא חרדות לחזור לביתי לפני הניתוח. 

אמנם חדר ההמתנה לפני הניתוח בבוקר באיכילוב גדול בהרבה משיבא ורועש בהרבה, ועדיין היה בו משהו נעים מאוד. כנראה העובדה ששרון הייתה איתי עד שממש נלקחתי למסדרון האחרון עשתה את ההבדל. 

חדר הניתוח עדיין היה קפוא הרבה מעבר למתחם מגורים של פינגווינים! 

המזל הוא מלאי בלתי מוגבל של שמיכות מחוממות ממש על שולחן הניתוח. גם נתנו משהו נעים להיאחז בו ברגע האחרון, וגם חידדו את היכולת הקוסמית שלי להתרכז בפרטים הלא חשובים. 

עד כאן היתרונות. כשהתעוררתי הבנתי את הבדלי הגישות בין בתי החולים או המנתחים. הניתוח עבר בהצלחה, אבל ההתאוששות הייתה שונה בתכלית - כואב! 

מצד אחד, הרגשתי שפתחו רק בגב אז יכולת התנועה שלי הייתה קלילה בהרבה. יחד עם זאת, כמות משככי הכאבים וגם הסוגים היו שונים ופחותים בהרבה. למדתי כאבים שונים וחדשים, ושום דבר לא ממש עזר. 

אמנם הייתי מאושפז רק שלושה ימים במחלקה עם לא מעט מבקרים, רק שהקשב שלי עליהם היה, בלשון המעטה, "פחות". כל כך כאב לי, עד שלא מעט פעמים נרדמתי באמצע ביקור - ולא כדרך התחמקות מהאורח/ת. 

אלו היו 10 ימים מורכבים, לא פחות מהשלושה חודשים שלקחו לי אחרי הניתוח הראשון. גם פה ניסיתי כמה שיותר מהר לחזור לעבודה. 

לנהוג אחרי ניתוח בגב זה לא קל, אבל גם סתם להיות נוסע במונית זה ממש לא קל. ראיתי איך נהגי המוניות משנים את הרגלי הנהיגה שלהם עקב כל הנשימות או חוסר הנשימות והפרצופים המהממים שלי. 

בזמן שאני עסוק בשטויות שלי לחזור לתפקד, שלושת חכמי ה... (אונקולוג, רדיו אונקולוג והדוקטור האוסטרי) המשיכו לתכנן תכניות ולסגור דברים. 

למשל, היינו בטוחים שנטוס לאוסטריה וכבר דמיינו שנעבור לגור בבית של חבר. זה יהיה רק 4 שעות טיסה למשפחה לקפוץ לבקר ולעזור. בכלל, אוסטריה עצמה אמורה להיות יפה לטיולים. 

אז הגיע מייל והפתעה!!! הדוקטור האוסטרי הודיע לנו שאמנם באוסטריה המתקן חדש, אבל אין להם מספיק ניסיון לצרות שלי. אז מבחינתו, רק המתחם בניו ג'רזי הוא ותיק מספיק לעבוד עם מקרה מורכב כמו שלי, והפתעה נוספת!!! הרדיו אונקולוג שלי מסכים אתו. 

פעם ראשונה שלא שמחתי להיות מיוחד בכלל. 

פה החלה להירקם תכנית זדונית וגאונית של אשתי ושלי - לעשות מהלימון לימונדה. מכרנו לילדים טיול בארה"ב, רק שהתאריכים לא היו ידועים לנו עדיין. 

שיערנו לעצמנו שזה כנראה יהיה לקראת אוגוסט פלוס מינוס לפחות חודש, כי עוד פחות משבועיים לתחילת יולי - אז אין סיכוי שזה יהיה לפני. 

אז חשבנו!!! 

בשיא הרוגע והנונשלנתיות האמריקאית קיבלנו מכתב מהמתקן בארה"ב: 

"אושרה התכנית שלכם ואתם מוזמנים בעוד 12 יום להתחיל" 

חודש כבר בטוח שלא יהיה אבל גם לא 10 ימים, זה זמן פאניקה אמיתי. 

רק טכני: ביורוקרטיה של הקופה שלי, למצוא מקום לגור בו שם, לבדוק שיש ויזות לכולם ולהוציא לאחד הילדים, לדאוג לכרטיסים, ולעדכן את מקום העבודה שלי. בטוח שיש עוד משהו קטן כמו לארוז את כל הדירה ולדאוג לבייביסיטר לכלבים. 

הגיוני? לפחות 10 ימים. 

או כמו שאמרתי לשרון: "בקטנה". 

ובהרחה על ה "בקטנה" בהמשך..