מהשבוע השלישי השיגרה התחילה להרגיש קצת כמו בסרט שחוזר על עצמו מחדש כל יום. יש שינוי קל, אבל השיגרה חזקה מכל דבר אחר ומהר מאוד הבנו שאסור להיכנע לה. כי אם אכנע לעייפות, אעביר את הימים שלי בהקרנות ונמנום; ועם כמה שאני אוהב לנמנמם... נו, אתם יודעים.
אז כל דקה פנויה שהייתה בשעות הבוקר, בזמן שהילדים בילו בקייטנה המושקעת בטירוף של ה-JCC, היה זמן קסום - של שרון ושלי לבד!
השתדלנו לנסוע למקומות קרובים (כי היה לי קשה בנסיעות) ומעניינים, לפעמים לטייל מעט (דמיינו טיול בטבע, אבל לאט ועם מקל), ולקפוץ ולנסות כל פעם מסעדה אחרת. שזה מעניין במחשבה לאחור, כי התיאבון שלי היה לא משהוא, וכיאה לי הסתבכתי עם הדברים הפשוטים, למשל לבלוע נהיה טריקי ולא קל חלק ניכר מהזמן; אבל אוכל זה כיף ומעניין.
אז מסעדות, חלקן היו ממש מאתגרות, ומדי פעם נפלנו על פנינה אמיתית. היו גם, לשמחתי מעט מאוד פעמים, שלא הייתי בטוח אם התחושות הלא נעימות שלי הן מהקרינות או מהמסעדה. יכול להיות שהיינו צריכים להתייחס לרמזים בדרך - כמו חלל ריק מלקוחות, מיקום בתחנת דלק ועוד...
ומצד שני, היו הפתעות. למשל, מסעדה וייטנאמית שצמודה לתחנת דלק אחרת, שגם היה לה דירוג טוב אצל חברנו הטוב בעולם "גוגל" - מבחוץ היא נראתה קטנה ומצ'וקמקת, והכניסה הייתה גדולה ומרווחת. פה חשדנו. אבל אז שנינו עמדנו עם פה פעור בזמן שחיפשנו את הסוף של התפריט. היא הייתה ענקית! ולמזלנו, אלו לא היו שעות העומס. הדירוג שלי למסעדה השתדרג ונהיה מאוד פשוט: אם יש לי תיאבון ואני אוכל ועוד חושב על להזמין קינוח באותו מקום - משמע מסעדה מעולה, כוכב של כורדומאי מומחה! 😊 מעבר לשלל דיינרים בגדלים ובצבעים שונים - כאלה שרק חיפשנו איך לברוח מהם, והכי חשוב אלו שחזרנו עם הילדים אחר כך - דאגנו לשלל פעילויות והפתעות נוספות.
אמא שלי קפצה לביקור קצר של כשבועיים, דבר שישר הוציא את כולנו מאותה שיגרה ועשה טוב לא רק לילדים אלא לכולנו. באחד הימים שבהם ההקרנות היו אחה"צ, כמחווה לסבתא האמיצה שעברה חצי כדור ארץ כדי להיות איתנו, קפץ עליה ועל מורן חרק עלה משגע, בזמן שכולם חיכו לי בחצר מרכז ההקרנות שאסיים עוד יום עבודה מלא בקרינה מהממת. עם כזו קבלת פנים מהממת בטוח שיהיה ביקור מוצלח.
אמא שלי קיבלה חדר באותו מלון חדרים לטווח בינוני ארוך בו אנחנו גרנו, עד למעבר למתחם אחר בו לא היה חדר פנוי; החדר שלה היה צמוד לאזור של צעירים שעשו ים רעש. אחרי שלושה ימים מאתגרים היא הועברה חדר לקצה המתחם, סמוך לדשא עצום בגודלו מלא גחליליות.
המשכתי להגיע כמובן למרכז הקרינות כל בוקר, לרוב מלא אנרגיות וחיובי, ממתין לשינוי בתגובות של אנשי הצוות לתשובות שלי לשאלות שלהם. וכמה שאני עקשן, הם כנראה יותר. הרבה יותר.
כל יום אותן תגובות פליאה ובדיקה כפולה, ולפעמים גם שלישית. למשל המשקל שלי שלא ירד בגרם - דבר שמבחינת אנשי הצוות הוא נס, מכיוון שלבלוע התחיל להיות לי קשה עקב ההקרנות לאזור הוושט, ותיאבון כבר לא כל כך היה לי כי רוב היום הייתי מעוך. אז לאחר מספר בקשות וממש תחנונים, הרופא שלי במרכז הקרינות שאל מה אני עושה שונה. הסכמתי לגלות לו את הסוד הממש כמוס שלי לעניין מצב הרוח ומשקל תקין.
וכמו כל דבר טוב בחיים שלי, זה מתחיל באישתי היקרה אשר מצאה בסטארבקס את המשקה הכי שמן שנוצר ביקום! לא בטוח שחוקי למנות את כל המרכיבים במשקה הזה, אבל: חלב שמן, קצפת, קצפת, ועוד קצת קצפת (סתם שלא יעלבו אז היה גם קרמל, סוכר וקפה ועוד קרמל). משקה בריאות קל ומזין כזה, שלאחר ימים של שכנועים שגם אמא שלי תנסה, היא התרצתה ועשתה כאילו היא טועמת. אחרי דקה של דממה, עיניה נפתחו ומיד הזמינה גם כן אחד! הצלחתי לדרדר אותה לתהום המתוקה ומלאת סוכר.
למרות שהתחיל להיות ממש לא קל ולא היה לי נוח בנסיעות לכל מיני מקומות, ונרדמתי כששרון נהגה, הטיולים אלה היו מרתקים לחלוטין. כל נסיעה הייתה שווה כל דקה!
שרון ישר חזרה לתכנוני טיולים מעניינים, כולל חישובי זמני נסיעות ומקומות חדשים שגם אנחנו עדיין לא ביקרנו בהם וגם אמא שלי. הילדים היו בהתרגשות שיא והכיף יצא לדרך! כמעט כל יום בו לא קרסתי מעייפות, יצאנו למוזיאון / אתר טבע / אטרקציה מגניבה.
אפילו נסענו לספארי. אצלי בראש: חצי שעה נסיעה בספארי ואנחנו בגן החיות, ממש כמו בספארי של רמת גן (:
אחרי שעה וחצי ברכב ואין ספור "וואו תראו את זה!" ו"את זה!" ו"גם את ההוא!", התחלנו להבין שפה זה לא רמת גן וכנראה שיש עוד זמן. ואכן כך היה - שעתיים וחצי ברכב של חוויה מדהימה שהתחילה בג'ירפות שחסמו את הכניסה, ונגמרה בפארק הצמוד של צרחות מרכבת הרים שאף אחד לא התעניין בהן, חוץ ממני.
כבר התקרבנו לחצי מהשהות שלנו בניו ג'רזי. הבית התחיל להרגיש כמו בית, לילדים היו לא מעט פעילויות, ואפילו היו לנו כבר מספר מקומות מועדפים לקניות, לאכול, גן שעשועים, ואינסוף טבע נגיש וזמין.
אמא שלי חזרה ארצה, ולילדים לקח יומיים להתרגל לזה. גם לי.
No comments:
Post a Comment