שבוע ראשון

חמוש בכרטיס כניסה עם התמונה שלי, תיק עם בגדים ארוכים כי קר שם בתוך המרכז בקיץ! ועם התרגשות של יום ראשון בעבודה. 

עומד מול המצלמה, מחזיק את הכרטיס החדש שלי בכל זווית שרק אפשר בכניסה למרכז ההקרנות עצמו, וכמות הצלילים השליליים שזעקו לעברי לא מפסיקים. 

מהדלפק יוצא באיטיות מטורפת בחור מנומס כיאה לאמריקאים, וברוגע קר כקרח מזין מחדש את הפרטים שלי למחשב. ובאותה האיטיות הוא לוקח לי את הכרטיס, מעביר אותו פעם אחת עם צליל חיובי ואור ירוק. הבחור פותח לי את הדלת, מחזיר לי את הכרטיס וחוזר לשבת. 

לקח לנו כמה רגעים להבין שאנחנו כבר בתוך אזור המטופלים, שרון לידי, וכמובן שתוך פחות משנייה כבר קפצה עליי אחות עם מלא דפים שהתחילה את "חקירת הבוקר" (: עם השאלות האהובות עליהן: גיל, משקל, בדיקות דם, רנטגן, בדיקת מזה ומזה - דברים כיפיים ליום שני בבוקר. 

 לאחר כשעה וקצת, סוף סוף הגיע הרגע המיוחל - המעבר לחדרי ההלבשה , מעבר לחלוק מיוחד, והדבר החשוב ביותר בחדר ההלבשה: וו תליה למקל ההליכה שלי. משם עברתי לשבת בחדר המתנה קטן, שבו בדרך כלל יש עד שני מטופלים שממתינים לבדיקה שלהם. שרון חיכתה עם הילדים בחדר ההמתנה (בכל זאת, פעם ראשונה). 

האח קורא בשמי ואני מדדה במהירות הראויה לצב ונעמד בכניסה, בזמן ששלושה עובדים חרוצים מפרקים את כל המתקן של המטופל הקודם, מביאים את היציקה שהכינו בשבילי, מחברים אותה, מכניסים למערכת את התכנית שלי, שואלים אותי פעמיים את השם המלא שלי כולל תעודת זהות, ואז כמובן גם סורקים את התג. 

לא לשכוח תולים לי את המקל הליכה שלי על וו המיועד רק לזה. 

למרות שאני יכול לקפוץ למיטה, הם מארגנים מדרגות ובן אדם עומד ותומך בי שיהיה לי הכי נוח שיש. 

אני כבר עברתי שלל בדיקות בחיי, ניתוחים - ועדיין, משום מה, לבהות בגלגל העצום שמסביבי, שמכייל את עצמו מספר פעמים לפני שהוא מוכן להתחיל, לראות את כל הצוות נמלט על נפשו מחוץ לחדר כשהפעמון מצלצל, ואני נשאר לבד - הייתה לי הרגשה מוזרה. בפעם הראשונה מתחילת התהליך הרגשתי שילוב של לחץ ורוגע ביחד, שקט מהול בחששות של מה יקרה בהמשך הטיפול. 

כל הזמן על המיטה נע בין חמש דקות לרבע שעה גג, ועדיין מרגיש כאילו עבר חצי יום. בין ביפ לביפ: "ועכשיו תנשום עמוק, תחזיק אוויר, לא לזוז, להוציא אוויר" - ושלל פקודות המזכירות לי את תהליך האילוף של הכלבים שלנו. סיימנו. בסיום המדרגות חזרו ואיתם הבנאדם שדואג שאני לא אעוף. 

ביציאה מהחדר, בזמן שמפרקים את המיטה ומכינים אותה למטופל הבא, שוב חוזרים על השאלות, סורקים את הכרטיס, מוודאים שלא אשכח את המקל שלי ואומרים לי מתי לבוא מחר. 

אני עובר בתחושת עליונות על יד חדר ההמתנה בחזרה לחדרי ההלבשה, שנעצרו לרגע על ידי ילדה שלא יכולתי שלא לחוש צמרמורת שגם היא צריכה לעבור את אותו התהליך. 

משם יצאתי לחדר המתנה החיצוני - זה עם מקרר הקולה והקרקרים שבמפתיע הייתי זקוק להם. נחתי מעט, ונסענו לראשונה לקניות. הפעם הראשונה בחיי בוולמארט - אהבה ממבט ראשון! גם סופר וגם כל דבר אחר. רק מול קיר הבשר המשומר נעמדתי דום. במקביל לסידורים של דברים שחסרים לנו, ניסינו גם למצוא סידור לילדים. בכל זאת יולי-אוגוסט, ויש לנו חודשיים וחצי של טיפול מלא בלי סיבוכים. 

חוץ מזה שגילינו קבוצה של ישראלים מדהימים שרק רוצים לעזור, נשלחנו ל- jewish community center לברר על קייטנה. אבל כמו בארץ, עד 16:00. הקונספט של לשלוח את הילד לחודש מבלי לראות אותו עדיין לא מובן לי. 

כל בוקר, בדרך כלל עד 10:00, התייצבתי במכון, ולרוב עד שעה כבר הייתי אחרי. מדי פעם הייתי יוצא, רואה את שרון והילדים מרוחים על הספות, מחכים שנלך יחד להמשיך את היום, או שהם חזרו מטיול קצר באזור לאסוף אותי. 

עד סוף השבוע, גם קייטנה לילדים הייתה בעזרה ענקית של ה-JCC.  

ככל שהימים עברו, הצלחתי מדי פעם לצעוד למרכז הטיפולים (בזמן ששרון הקפיצה את הילדים למחנה הקיץ) כשלידי המון ברווזים, ומעט מדי מדרכות (כולם נוסעים שם לכל מקום ), אך בואו נאמר שצעידות שכאלה לא היוו יותר מ - 10% מימי הטיפולים, בגלל סיבות רבות, ובעיקרן - העייפות והחולשה שהתחילו בערך שבועיים אחרי התחלת ההקרנות.